יופי

כשהייתי בצבא הקמתי פורום פתוח בו כל אחד (בעיקר אני) יכול לפרסם יצירות אישיות, סיפורים ושירה וכל מה שביניהם.
לפורום הזה קראו “המגירה”.

בראשית דרכה של “המגירה” למרות שהיו לא מעט מצטרפים (85!) לא הרבה פרסמו, לתחושתי זה נבע מתחושה שהם היו חייבים להביא תוצר איכותי, אחרת זה לא עומד ברמה הנדרשת.
אני הרגשתי שזה חבל, כי כל יצירה, גם אחת שנוצרה בזמן קצר ומעט השקעה ובמיוחד יצירות שעוד בתהליך ולא הושלמו - הן היצירות שהכי כיף לשתף.

לכן פרסמתי שיר שבתקווה יעודד אנשים לחלוק את היופי שלהם עם העולם.

יופי הוא דבר קצר, יקר, נסתר עד שעבר ואין דבר פשוט ממנו.
מסביבנו יש כמות ממנו,
אך לרוב נדמה כי פשוט איננו.
למה קשה לנו להנות ממנו?
לא שאין עוד, הננו מוקפים ביופי כל הזמן,
בסוף כי עוד מזמן הבנו שלא צריך להמציא כדי להרשים,
כמעט חצי מהאנשים יפים מעל הממוצע!
אף עם לא מעט בנמצא נראה שבאופן לא רצוני יופי ממשיך לחמוק,
ולא רק חיצוני - גם יופי פנימי עמוק זולג בין אצבעות הנפש.
אין לְצַפּוֹת שיש איפה לִצְפּוֹת ביופי נפרס אל מול עינינו,
אלו עינינו שצריכות להתרפס לרגליו,
לחפש במובן מאליו - בחיוכים התייחסות ורוך,
בפרחים שאסור לדרוך ובשבילים שלידם,
במילים של האדם ושתיקה מנגד,
השפלה והנגב, ירושלים והגליל העליון,
הלילה היום והכוכבים לפני החשכה,
הקול הפנימי שבי ובך, השיחה שבינינו בחוץ,
סליחה שאיננה תירוץ והצורך להתנצל,
ואיך שהאור עם הצל משחקים באש,
אז נסכים שיש מספיק יופי לכולם ועוד עודף לסבב שני - למי שרק ירצה.
יופי הוא דבר קטן, ישן, נטמן עמוק מזמן ואין מבחן מכור ממנו.
בתוכנו יש אצור ממנו,
אז לרוב - כדאי פשוט לתת לו לפרוץ, בלי יותר מדי לחשוב על זה.