אומר את הכל

זה השיר השני מבין שניים שכתבתי בהשראת הרעיון “לעולם לא אומר”, פה עסקתי יותר בסודות ולקבל את עצמנו.
זו ממש פואמה ולא שיר עם מנגינה כמו הקודם, פשוט קראו אותו כרגיל.

“תמיד ארצה לומר את הכל” תמיד אומר בקול ואתרצה.
ושוב המשאלה היא לא תשובה טוב לשאלה שנשאלה.
התשובה שנזרקה לאוויר כה דלה, כורד אילם שניחוחו הושאל,
כה עלובה שכדאי לדקה לרקוד על הקבר הדומם שבתוך-תוכו נשאלתי:

מי אני? מי אני? אוי לי כי לא אבין אותי!
מי אני ? מי אני? מי בעולם כולו הבין אותי?

אני חשבתי שאנוח, אך אני טרוד ומתהפך, מחשבה ללא מנוח ולמטרד “אני” הופך.
את האבל של מי ניחמתי כל כך כשצדקתי פואטית לגבי מה השארתי מאחור ומה לקחתי כצידה לפה איתי?
ומי הביא אותי לכאן? וכמה היו? לא ספרתי. ולמה הם הלכו? עכשיו אומר מה לא סיפרתי!
“הכל שלם בסוף” על החיים אמרתי, רק אות אחת מהאמת על הפנים החסרתי.

מי אני? מי אני? למה לא אבין אותי?
מי אני? מי אני? לעולם לא אבין אותי.
כי יש דברים שלעולם לא אומר.
אני כבר מאסתי בלנסות להבין אותי.
תמיד יש מה שלעולם לא אומר.