פגישה ראשונה

הפגישה הראשונה שלי איתה לא הייתה הראשונה שלה כמובן, זה כמעט לא קורה בימינו.
הייתי בן שבע-עשרה כשאני פגשתי אותה בפעם הראשונה. תמיד הייתי נלחץ בפגישות ראשונות, התחושה שאני לא יודע מה יודעים עלי עושה לי צמרמורת.
היא הגיעה בהפתעה מוחלטת, אמא שלי לא סיפרה לי מה קורה למרות שהן תיאמו מראש, היא פשוט פתחה את הדלת והציגה בינינו.

כשהבנתי שהיא אשתי קפאתי במקום.
היו לי כמה חברים שכבר פגשו את בני ובנות הזוג שלהם, אבל הם התחילו בהתכתבויות ושיחות טלפון, ורק אז תיאמו זמן לפגישה מראש. בהתרעה של חמש דקות לבשתי את החולצה הכי יפה שהייתה לי (בלי להספיק להתקלח, קצת הסרחתי) ויצאנו למסעדה איטלקית.
עדיין נבוך, הבטתי אילם בתפריט.
בסוף היא שברה את השתיקה.
“נראה לי שאזמין את הלזניה שלהם, היא נהדרת.”
“כן היא נראית טובה.”
לא הצלחתי להתרכז בתפריט, המוח שלי רץ בנסיונות לחשוב מה לומר.
“מה אתה מזמין?” היא שאלה, היה לה ניצוץ בעיניים כשהיא הביטה בי, לא הצלחתי לשמור על קשר עין.
“אני מתלבט…”
“אני ממליצה על הרביולי גבינות שלהם, זו מנה נהדרת.”
“איפה…?”
“בפסטות.” היא שלחה יד לעברי, היא אחזה בעדינות בידי והפנתה את התפריט אליה.
היא דפדפה דף אחד אחורה והצביעה. “כאן”.
“תודה” מלמלתי.
“זו המנה האהובה עליך.”
הכל תפס אותי לא מוכן, כל מגע, כל מילה, כל דבר שהייתי אמור לדעת. אולי אני באמת לא מוכן.
תוך מבט חטוף בה הבחנתי שהיא מחייכת, היא נראתה מבודרת.
“מה?” שאלתי ונפלט לי גיחוך קטן, פתאום ניכרה לי הקומיות שבמבוכה הטרגית שלי.
“זה מצחיק שעוד לא שאלת שום דבר.”
כמובן! זה הדייט הראשון שלי איתה, היו לי המון שאלות.
“בת כמה את?”
“עשרים וארבע.”
“כמה זמן את מכירה אותי?”
“4 שנים לפני חודשיים בערך.”
“ובן כמה אני?”
זה היה ניסוח מטופש לשאלה.
“אתה בן שבע-עשרה.” התלוצצה.
“את מבינה למה אני מתכוון.”
“אנחנו לא יחד בגיל מסוים, שנינו נוסעים הרבה בגלל עבודה, אנחנו בדרך כלל מתאמים להיפגש בהפרש של עד 5 שנים בערך. ברצף האחרון שלנו היית בן עשרים ושבע.”
עשרים ושבע! עשור הפריד ביני לבין… עצמי.
“אז אתם לא רציפים?”
“אנחנו לא רציפים.” היא תיקנה אותי. עדיין היה לי קשה להפנים שאני חלק מהסיפור.
“אתה תתרגל.” היא אמרה.
הסתכלתי לה בעיניים. לפתע שמתי לב כמה היא יפה. היה לה חן מהפנט.
“זה כל כך רחוק מהמציאות שלי.” התנצלתי.
היא חשבה רגע ופניה הרצינו. “תרצה לראות תמונות?”
לא היה מקובל לצפות בתמונות של עצמך מבוגר יותר, זה היה מסוג הדברים שסבבו אותם אמונות טפלות, מהסוג של “אם תסתכל בתמונה ההיסטוריה תשתנה”, כמובן שהכול שטויות. אני חושב.
אבל הסקרנות גאתה בי.
“אני חושב שכן.”
היא החלה לדפדף בטלפון, אחרי כמה שניות מסרה אותו אלי עם הפנים כלפי מטה.
היססתי, אבל עצם המעשה ריגש אותי.
הפכתי את הטלפון והופתעתי לגלות כמה בנאלית התמונה נראתה.
זו הייתה תמונה של שנינו מטיול טבע הררי, לבשנו בגדים חמים ומשקפי שמש, כך שלא ראו הרבה מהגוף או הפנים שלי,
עם זאת ללא ספק - זה היה אני.
קצת חסון יותר, עם זקן מטופח ותספורת שונה, ועם מראה בוגר יותר, יותר בטוח בעצמו… בעצמי.
זה הייתי אני, והיא לצדי. שנינו חובקים אחד את השנייה בחיבה.
“תגלול ימינה.” היא אמרה.
היו שם עוד כמה תמונות מאותו הטיול, הייתה שם תמונה שלה מוציאה לשון, אחת שלי שותה מים, עוד אחת של שנינו ביחד מחייכים על רקע הטבע ההררי.
עם כל תמונה לבי התמלאה בעוד שביב של הקלה. הוא מאושר. אין לי מה לדאוג. יהיה לנו טוב.
כשהמשכתי לגלול לפתע נתקלתי בתמונה שלי כורע ברך מולה, הכפפות שלנו הונחו על האדמה ליד, ידי אוחזת בידה ומשחילה על אצבעה טבעת כסף יפהפיה.
רק אז שמתי לב לטבעת שעל ידה ממש עכשיו, אותה טבעת כסף עדינה ומושלמת עם חריטה כתובה.
היא עקבה אחרי מבטי אל הטבעת. “הצעת לי שבוע שעבר.”
היא בכלל ארוסתי! זה לא היה צריך להפתיע אותי. זה היה נפוץ שיוצאים לדייט הראשון אחרי האירוסין.
“והוא… כלומר אני - נסעתי לדייט הראשון איתך?”
“במסעדה הזאת,” אמרה, “אתה הזמנת רביולי, ולי המלצת על הלזניה.”
אותו חיוך שובב ומבודר עלה שוב על פניה.
הבטתי בה ובפעם הראשונה בחיי תחושת הלחץ של הפגישה הראשונה נמוגה לחלוטין, והרגשתי בטוח.