טעות אלוהית, פרק 1: קו ישר
סיפור קומדיה בהמשכים על פילוסופיה, צבא, החיים ומה שביניהם.
הוא ניסה הכל, הוא באמת ניסה הכל - אך שום דבר לא עבד.
לא משנה איך הפך את זה - זה לא הסתדר.
הוא המשיך לנסות למרות שזה היה אבוד, כבר נתפס לו הצוואר מזמן.
התיק שלו הכיל מדים ומצעים, אבל הם היו בתאים הגדולים והפנימיים. בתאים החיצוניים הוא שם את כל הדברים קטנים, תיק הרחצה, מכונת גילוח, מטען לטלפון, אפילו הצליח לדחוס לוח שש בש באחד מהתאים הצדדיים.
כל אחד מהחפצים האלו תוכנן כדי להכאיב לטיפשים שינסו להניח עליהם ראש. רק כשעלה לאוטובוס נזכר ששכח להביא כרית צוואר.
הוא ניסה לשים את כף ידו בין הלחי לחלון האוטובוס, אבל רעידות המנוע חדרו דרך החלון, דרך כף ידו והיישר אל תוך מוחו. זה עשה רעש נורא, גירד וגרם לעוויתות בעיניים.
הכיסא היה נורא. חתיכת פלסטיק בצורת ישבן של מישהו אחר. לא משנה כיצב הטה את גופו הוא הרגיש את הפלסטיק נוגע בעצמות האגן, משתק ועוצר את זרימת הדם עד שירכיו איבדו תחושה.
“בושה וחרפה.”
הוא שינה זווית וגל של נמלים זחל במעלה עמוד שדרתו.
“שיתבייש לו.”
הוא הרים את ראשו. הנהג לא הביט בו, הוא הסתכל אחורנית. חוץ ממנו לא היו עוד נוסעים.
“סליחה?”
“אנשים מגעילים.”
“אתה מדבר אלי?”
עיניו של הנהג השתקפו בחלק מהמראות הרבות שמסביבו, פרצופו נראה זועף.
הוא ניסה שוב להניח את ראשו על התיק. הוא מצא גומחה בין צידו של לוח השש בש ומכונת הגילוח בה הרקה נכנסה בול.
“והוא עוד מעז לישון!”
הוא הרים את ראשו.
“אני יכול לעזור לך איכשהו?”
הנהג הישיר מבט דרך אחת המראות.
“עכשיו הוא רוצה לעזור? הוא לא עזר מספיק?”
הוא כבר היה ערני, חוסר ההגיון של הסיטואציה עצבן אותו.
“סלח לי, אני לא יודע מה עשיתי שהכעיס אותך, אם פגעתי בך אני מתנצל.”
עיניו של הנהג קפצו למראה אחרת.
“הוא פגע בי? הוא פגע במדינה שלנו. לשבת שם בלי בושה.”
הוא הסתכל על המקום בו ישב. הוא נראה זהה לכל שאר המושבים, למעט יותר מרווח לרגליים וסימון כחול עגול עם ציור של איש בכיסא גלגלים.
“זה כי ישבתי במקום של הנכים?”
הוא התחרט שאמר את זה.
עיניו של הנהג חזרו למראה הראשונה.
“ועוד חשבתי שהוא סתם התבלבל. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה! חוליגאן.”
“אבל אין אף אחד אחר באוטובוס!”
הנהג שתק והפנה את עיניו חזרה לכביש.
הוא הסתכל בחלון על המדבר החולף.
“אמצע הצהריים ואנחנו באמצע שום מקום!”
הנהג פלט נהמה רוטנת.
“איזה נכה שפוי בדעתו יעלה על הקו הזה?!”
הוא התחרט שאמר את זה.
הוא ניסה לחזור לתנוחת העובר שאיפשרה לו לחוות חלומות טרופים בהקיץ.
הוא עצם עיניים.
הוא הרגיש את המטען דוקר את לחיו. הוא ניסה להטמין את אפו בצד הפנימי של המרפק, פניו החליקו על זיעת היד.
הרעש הבלתי פוסק של המנוע היה מציק מתמיד, כל האטה, האצה ופנייה גרמו לכל האוטובוס לרעוד, לחרוק ולנהום.
לעזעזל עם הנהג הזה.
הוא קם.
עם שליטה מוגבלת מתחת לגובה המותניים הוא אסף את חפציו. הוא לקח שני צעדים לכיוון הכיסא המקביל כשלפתע הועף לתוכו ואל הקיר שלידו. למזלו התיק ריכך את ההתנגשות הראשונה, רגע לפני שהועף לכיוון הנגדי ונמרח על הרצפה.
האוטובוס עצר בבלימה אלימה.
“תחנה אחרונה!”
צעק הנהג. הדלת נפתחה לתחנה ריקה.
הוא הצליח להתרומם אחרי כמה שניות, הרים את חפציו וסינן “תודה”.
“אין בעד מה.”
הדלתות נסגרו מאחוריו והאוטובוס יצא ביציאה היחידה שבכיכר.
