טעות אלוהית, פרק 2: עומד בשער
סיפור קומדיה בהמשכים על פילוסופיה, צבא, החיים ומה שביניהם.
הוא לא הצליח להבין את זה.
על אף שהיה נסער זה הפריע לו - מי בונה כיכר עם כניסה ויציאה אחת? מי בונה תחנת אוטובוס באמצע כיכר?
ומי בכלל בונה כיכר בחור שכזה?
קו 1789 התרחק לו על הכביש שהמשיך אל האופק. מי ידע שיש קווי אוטובוס עם 4 ספרות?
חוץ מהכביש עצמו וכמה עמודי חשמל רחוקים, לא היה זכר לציוויליזציה.
הוא הסתכל על הזמנים של הקו בתחנה.
התיאור היה מורכב מאוסף של זמנים ותאריכים וחוקים מסוימים לחודשים שונים והתמודדות עם המקרים של שנה מעוברת, אבל הוא הצליח לפענח שהקו אמור להגיע בערך כל שבועיים.
כל שבועיים!
מסכנים החיילים הסדירים שצריכים להגיע לפה.
לפה… לאיפה?
הוא לא ראה משהו שמזכיר מתקן צבאי.
הוא הרגיש חלחלה כששקל את האפשרות שהוא טעה בדרך. הוא בדק כמה אחוזי סוללה יש לו בטלפון.
18 אחוזים.
בוא הרגיש את פעימות לבו בפניו מכוסי הזיעה. זה היה באמצע הנגב באמצע אוגוסט, בתחזית אמרו שיהיה 38 מעלות בצל.
הוא ניגב את מצחו עם ידו הרטובה והמזיעה גם כן, והתאכזב.
לא יכול להיות, הוא חשב.
מלפניו הכיכר ואחריה הכביש, מימינו ומשמאלו מדבר שומם ומאחוריו נמצאת תחנת האוטובוס.
הוא הלך מסביב לתחנה כדי לראות אם יש משהו מצדה השני - וראה בוטקה קטן עם חייל במרחק 30 מטרים.
הוא הניף את התיק על גבו והחל להתקרב אל הבוטקה. זו הייתה עמדת שער מתרומם, מהסוג שנועד לרכבים.
גם זה לא היה הגיוני, מפני שזה לא היה כביש. זה אפילו לא היה שביל, לא היה כל סימן שרכב אי פעם התקרב לשער.
יותר מזה - לא היה שום דבר מעבר לשער ולא הייתה גדר הפרדה בין צדדיו, כך שהיה ניתן פשוט לעקוף אותו.
לא שיש סיבה לעבור לצד השני, הרי המדבר שם היה זהה למדבר פה, רק מעבר לשער ולגדר הדמיונית שלו.
החייל דיבר בקול, החלון היה סגור ולמרות זאת היה אפשר לשמוע בבירור את מה שאמר.
הוא שם לב שלחייל היו אוזניות ושהוא משוחח עם מישהו בטלפון.
הוא נקש על החלון.
החייל הסתכל עליו לרגע ופתח את החלון בפתאומיות.
“הלו?”
גל של אוויר קר נזל מהחלון וקירר את גופו. הוא התענג על האוויר הצונן בזמן שהמתין שהחייל יסיים את השיחה.
“הלו?!”
הוא הביט בטלפון של החייל וראה שהמסך כבוי.
“אתה שומע אותי?”
הוא הרים את מבטו וראה שהחייל מסתכל עליו ישירות.
“אתה מדבר אלי?” הוא שאל.
“מי זה?”
בלבול, תסכול ודז’ה-וו הציפו אותו. מהרגע שיצא מביתו מצבו רק התדרדר.
“שמי יהורז ליעד, אתה יודע על מתקן צבאי בשם ‘עין בור’ באזור?”
“יש לך אישור כניסה?”
“אמרו לי פשוט להגיע ולומר את שמי, באתי למילואים.”
“מה שמך?”
הוא מאס בלנסות להבין, הוא עלול לאבד את השפיות.
“שמי יהורז ליעד, הזמינו אותי ל…”
“חכה על הקו.”
“איזה קו?!”
החייל הצביע על האדמה שליד החלון, בערך במרחק מטר משם נמתח קו ועליו נרשם “נא לעמוד מאחור הקו.”
החייל התמקד בדף כלשהו. הוא עבר על כל אורכו של הדף, כאילו חיפש משהו.
“אתה לא מאושר, זו טעות.” אמר החייל וטרק את החלון.
יהורז הפנים כמה אמת יש במשפט שהוטח בפניו.
אף על פי כן נקש שוב על החלון. החלון נפתח באלימות.
“הלו?”
“שלום.”
“וברכה.”
“תבדוק שוב בבקשה אם שמי רשום.”
“היום אמור להגיע רק אדם אחר והוא רופא, אתה רופא?”
“לא, אבל…”
“אתה לא מאושר, זו טעות.”
יהורז תפס את החלון תוך כדי תנועה.
“נסעתי לפה במשך 6 שעות בתחבורה ציבורית, הבטיחו לי שכשאגיע יתנו לי להיכנס בלי בעיות. תבדוק את הרשימה שוב.”
החייל לא התרגש, הוא הרים את הדף.
“מה השם?”
“יהורז ליעד.”
“לא מופיע פה.”
יהורז חטף את הדף ובחן אותו. הדף היה ריק לחלוטין למעט שורה אחת בה היה כתוב שמו.
“זה אני - דוקטור יהורז ליעד.”
“אז אתה כן רופא?”
הוא ויתר. “כן.”
“יום נעים.”
השער התרומם.
“לא צריך איזו תעודה מזהה?”
“אתה רופא, כנראה הם צריכים אותך למטה דחוף. להתראות.”
“למטה?”
החלון נטרק לפני שסיים לשאול.
הוא הביט בחייל חוזר לדבר בקולי קולות עוד כמה שניות לפני שהתקדם אל השער.
בדיוק כשעבר מתחתיו השער החל לרדת שוב, הוא היה צריך להזדרז ולהתכופף עם התיק כדי לא להיפגע בראשו.
רק אז ניכרה לו שוב העובדה שיכל פשוט ללכת מסביב לשער.
מה עכשיו?
הוא הביט הלאה וראה מדבר שומם. הוא הביט לאחור והבחין שהשער החל לעלות שוב.
הוא החל להתקדם לעברו כששם לב שגם האדמה מתרוממת.
לרגע חשב שהוא עומד ליפול וניסה להתייצב. זה הוציא אותו מאיזון והוא נפל.
הוא הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו עד שהבין שהשער לא עולה, אלא זו הקרקע שנשמטת מתחת לרגליו בעוד הוא יורד מתחת לאדמה.
