טעות אלוהית, פרק 3: עזרת חבר
סיפור קומדיה בהמשכים על פילוסופיה, צבא, החיים ומה שביניהם.
השמיים היו ריקים.
פרט לשמש דבר לא הסתיר את הכחול הבוהק.
יהורז הזכיר לעצמו שהשמש לא מסתירה את הכחול של השמיים, היא יוצרת אותו בעצמה.
למה המוח שלנו מעדיף לראות את השמש כמסתירה את הכחול ולא כנחשפת מאחוריו?
אה! הוא הבין, זה בגלל הלילה כמובן. בלילה הירח הוא מלפני הכוכבים, זז ומסתיר אותם כשהוא חולף על פניהם, “לכן ביום השמש בודאי נוהגת באופן זהה” חשב בטח אדם עתיק.
הוא חשב כמה בני אדם מסוגלים להיות מטופשים כשזה מגיע להסקת מסקנות.
הוא כל כל שקע במחשבה שהוא שכח שהוא עדיין על גבו, בוהה ישירות בשמש ושעיניו נצרבות.
הוא הניף יד מעל עיניו וקרא בכאב כשנזכר להסתנוור.
כשמעד על גבו התיק ריכך את הנפילה, אבל עכשיו כמו צב הוא נתקע על גבו ללא יכולת לקום.
הוא שלח יד כדי להוריד את הרתמות של התיק.
תוך כדי קריאת כאב נוספת הניף את ידו חזרה אל פניו כשהסתנוור בשנית.
הפעם חוץ מהשמש והשמיים הייתה גם צללית של אדם המושיט את ידו לעזור.
יהורז גישש עם ידו כעיוור.
“תודה לך…” אמר תוך כדי שאחז ביד המושטת והרגיש במתכתיות שלה.
צליל דריכת הנשק בו תפס גרם לו לעזוב ולמשוך את ידו במהירות.
“אבל לא תודה, אני אסתדר לבד.”
“הוא לא יסתדר לבד אפילו אם יעזרו לו.”
הקול המוכר של מפקדו לשעבר עורר בו תחושת נוסטלגיה ומיגרנה.
“מה אתה כבר מבין בעזרה?” סינן יהורז.
“אני תמיד עוזר כשצריכים אותי.”
“אז איך זה שבסוף זה אני שתמיד עוזר לך?”
“כי אני מסתדר לבד רק כשעוזרים לי.”
יהורז גיחך.
“כדי לעזור לך להסתדר לבד אני קודם צריך לקום.”
הוא שמע קול פריקה של נשק והרגיש יד אנושית אוחזת בו, הוא נעזר בה והצליח להתרומם.
כשקם הוא נזכר שעד לפני דקה האדמה ירדה מתחת לרגליו.
הוא היה בתוך בור בצורת קובייה, שלושה מטרים לאורכו, רוחבו ועומקו עם קירות בטון.
משני צידיו עמדו שני חיילים חמושים, מלפניו עמד אלוף משנה עם פרצוף דחוס ומחייך מאוזן לאוזן, ניכרה בו עייפות עמוקה. מאחורי האל”מ היו דלתות מעלית פתוחות לרווחה.
“יהורז, טוב לראות אותך.”
“ברכותיי על הדרגה.”
“לא הייתי מגיע בלעדיך.”
“זימנת אותי בשביל לקבל תת-אלוף?”
“זימנתי אותך כי אתה היחיד שעוד יכול לעזור לנו.”
“למה אני פה אבי?”
יהורז לא הצליח לברוח מאבי ארפינדר.
לפני 15 שנים אבי היה סרן ופיקד על יהורז מיד אחרי סוף הכשרתו כתלפיון.
עם כל קידום תפקיד ופרויקט ייחודי שאבי קיבל הוא הביא את יהורז איתו, כאילו היה קמע מזל שמבטיח את הצלחתו.
יהורז השתחרר לפני 9 שנים, הוא ואבי (שהיה כבר סגן אלוף) בדיוק סיימו לעבוד על עוד פרויקט ורצו שמועות שאבי יקבל עוד דרגה.
יהורז לא שנא את אבי, זה פשוט שאבי אהב לשחק משחקים, לכן יהורז היה חייב לשחק, כי יהורז שנא להפסיד.
נראה שדרכיהם של אבי ויהורז נועדו תמיד להיפגש.
אבי הסתכל בשעון.
“כדאי שנזדרז, כבר כמעט שתיים, עוד כמה דקות לווינים יוכלו לראות אות הצל שלנו. נוכל לדבר למטה.”
יהורז שקל לציין שלווינים מסוגלים לראות בוטקה ששומר על שום דבר, או אוטובוס על כביש ללא מוצא, אבל הוא ידע שאבי ימציא אינספור נימוקים, הוא יילחם בשיניים כדי לשמור על כבודו ודעתו, בסוף הם לא יסכימו והויכוח יהיה מיותר לחלוטין.
הם הצטופפו במעלית, מימינו של יהורז החייל - אותו אחד שדרך את נשקו - לחץ על הכפתור שכתוב עליו מינוס אחת, בערך באותה מידה של אגרסיביות. יהורז ראה שעל התגית של החייל רשום השם “רון חיים”, רק אז שם לה שמבטו הרצחני של רון נעול עליו.
המבט עורר ביהורז אי נוחות, שהפכה לאימה, שהפכה לדאגה ממשית לחייו. כמו סינוור השמש המבט גרם ליהורז להסתכל לצד השני.
“אדיר פרץ” היה שמו של החייל השני, בניגוד לרון הוא לא הסתכל על יהורז, למעשה הוא לא הסתכל על שום דבר, עיניו בוהות באוויר, לא ממוקדות בכלום.
עם קומתו הנמוכה, גופו המגושם והאטימות האדישה הוא נראה כמו בובה אנושית חסרת חיים, יהורז בהה למשך כמה שיות עד שאדיר שם לב והסתכל בחזרה על יהורז - שמיד הישיר את מבטון קדימה והעמיד פנים שלא בהה בו מעולם.
עכשיו הסתכל על גבו של אבי.
המעלית ירדה לעומק רב, יהורז הרגיש באוזניו את הלחץ עולה.
“איך בנו את המקום הזה?” שאל יהורז, אבי הסתובב וחייך.
“לזה התגעגעתי. אתה היחיד ששואל את השאלות הנכונות.”
הוא השפיל את מבטו כאילו הוא שחקן שנכנס לתפקיד, הרים את ראשו והחל.
“בארץ יש לנו גאולוגיה ייחודית. השבר הסורי אפריקאי. ים המלח. המכתשים. בעומק של כ-300 מטרים מתחת לפני השטח שמעלינו היה מאגר מי תהום עתיק, עם השנים שכבת האקוויפר נשחקה והשאירה מאחוריה חלל, מערה עצומה. בשנות השישים גילו את החלל הזה, חיזקו אותו והקימו בו מתקן מסווג. המתקן קיבל את השם של החלל בו הוקם.”
באותו הרגע דלתות המעלית נפתחו וריח רק ומינרלי הציף את המעלית.
“ברוך הבא לעין בור”.
אבי יצא בנחישות מהמעלית, רון ואדיר המתינו שיהורז יצא לפניהם. ברגע שיהורז יצא התקרה משכה את תשומת ליבו, או ליתר דיוק החוסר שלה.
במקום תקרה היה שחור כמו לילה ללא כוכבים, קירות המערה היו מוארים בתחתית וככל שעלו הלכו והחשיכו, הדבר היחיד שהטיל עליו צל היו עמודי תמיכה, אותו החיזוק שאבי דיבר עליו.
המערה הייתה ארוכה וצרה, ברוחב של כ-40 מטרים ואורך של בערך 100 מטרים.
מאיך שהקירות התעקלו ככל שעלו הוא הניח שגובה התקרה הוא 30 מטרים פחות או יותר, אבל בגלל חוסר התאורה זה נראה כמו תהום הפוכה שגרמה להרגיש תחושת אי נוחות, מעין קרובת משפחה של פחד גבהים.
מולו היה רחוב שנמשך עד קצה המערה, מואר בפנסי רחוב צהובים, מה שרק העצים את תחושת הלילה הנצחי ששררה במקום. משני צדי הרחוב היו מספר מבנים ומתחמים, בקצה הרחוב היה המבנה הדו קומתי היחיד.
כשנכנס ראה כיתוב על הרצפה:
“בלי יין אין סודות, בלי כוונה אין טעויות, בלי שמיים אין גבולות.”
בזמן שהסביבה הזרה הסיחה את דעתו אבי כבר התקדם כמה צעדים לפניו.
הוא עבר לריצה קלה והשווה את מהירותו לשל אבי כדי להישאר לצידו.
“מה עושים בעין בור שצריך לקבור כל כך עמוק?”
“במקביל לגילוי עין בור, בשנות השישים מדינת ישראל בחנה כיוונים שונים של טכנולוגיה - כימיה, ביולוגיה, פיזיקה גרעינית, וגם חקר העל טבעי. כאן הוקם המכון הישראלי למטאפיזיקה ופילוסופיה מעשית.”
יהורז נחרד לנוכח הביטוי - ‘מטאפיזיקה ופילוסופיה מעשית’.
“אתם חוקרים פה רוחות רפאים?” התלוצץ.
“כבר לא.”
יהורז הסתכל על אבי לראות אם הוא מתבדח, אבל הבעת פניו נותרה רצינית לחלוטין.
“זה התברר כמבוי סתום מזמן, כיום יש לנו שלושה פרויקטים פעילים, הנה אחד מהם.”
כשהם הגיעו בערך לאמצע הרחוב משמאלם היה מעין מתחם פתוח ובו המון מכשור אלקטרוני, אנטנות מוניטורים ותאורה מכוונים אל דלת שקובעה באמצע רחבה ריקה, הדלת הייתה פתוחה ודרכה ראו את הצד השני. כעשרה אנשים סבבו את הדלת והמכשור, עובדים במרץ.
“מה הם מנסים לעשות?”
“הם פתחו דלת ליקום מקביל.”
יהורז שוב הביט בפניו של אבי כדי לוודא שאינו מתלוצץ.
“והם הצליחו?!”
“הם עוד לא יודעים.”
“איך הם יכולים להצליח בלי לדעת?”
“הם חושבים שהם פתחו את הדלת ליקום מקביל שזהה ליקום שלנוח.”
“איך אפשר להבדיל בין היקום שלנו ליקום אחר שנראה אותו הדבר?”
“זו העבודה שלנם, אני צריך אותך בשביל זה.”
קצת אחרי מתחם הדלת ומימין לרחוב היה מתחם דומה ובו רק חיילת אחת.
בכניסה למתחם היה שולחן ושני מסמכים.
“אני צריך שתחתום על אלו. הראשון אומר שלא תחשוף את המתקן או את הנעשה בו ושאנחנו מסירים מעצמנו כל אחריות אם יקרה לך משהו בזמן שהותך פה. השני אומר של תגלה את סוד הפרויקט שעליו תעבוד לאף אדם לעולם.”
“אבי, אני מכיר מספיק סודות מדינה כדי לדעת איך זה עובד.”
אבי הישיר מבט אל יהורז, ארשת פניו הייתה מוכרת ליהורז מרגעים שאבי ראה כבעלי חשיבות עליונת.
“הפרויקט הזה הוא לא סוד של המדינה, הוא סוד של היקום.”
