טעות אלוהית, פרק 4: לא מוכר
סיפור קומדיה בהמשכים על פילוסופיה, צבא, החיים ומה שביניהם.
ילדה במדים ישבה על כיסא משרדי שמשענתו נלקחה אחורה עד הסוף, הכומתה פרוסה על פניה ורגליה מוצלבות על המקלדת שעל השולחן שלפניה.
“ניצן תתעוררי.” ציווה אבי.
“אני לא ישנה, אני חושבת.”
“תפסיקי לחשוב, המפקד שלך פה.”
“אני יודעת שאתה פה.”
“לא דיברתי על עצמי.”
ניצן הרימה את הכומתה מפניה וסרקה את יהורז בעיניה.
“מי זה?” שאלה.
“המפקד החדש שלך.”
“זה ברור אבי, אני מנסה להבין למה.”
יהורז הבין באיחור.
“אני המפקד שלה?” יהורז שאל בפליאה.
אבי שם יד על כתפו של יהורז בנסיון להרגיע ואמר לניצן “מעכשיו ועד הודעה חדשה יהורז ממלא מקום מפקד הפרויקט, אל תעשי לו בעיות, זה ברור?”
ניצן הסתכלה ישירות אל יהורז וחייכה חיוך מתנשא, “ברור כשמש.”
“מצוין. אני צריך ללכת. אדיר ורון - קחו את התיק של יהורז למגורים. יהורז - תתחיל ללמוד את הפרויקט, כל דבר שאתה צריך ניצן תעזור לך. אם יש בעיות אל תהסס לקרוא לי.”
אבי לחץ את ידו של יהורז, נפרד ועזב בזריזות.
יהורז עמד וצפה באבי נעלם לאחד המבנים מעברו השני של הרחוב.
הוא נותר לבדו, לבד בין כל העיניים שצופות בו, בוחנות אותו.
כולם מצפים ממנו למשהו.
אדיר ורון היו קלים לסיפוק, הם פשוט חיכו שיביא להם את התיק.
כל אחד מהם תפס צד, התיק היה קל וקטן מדי מכדי לחלוק את הסחיבה, ניכר שזה הקשה עליהם.
הם דשדשו ושינו אחיזה כמה פעמים לפני שנעלמו בכיוון כניסת המערה.
הוא נותר עם ניצן, ילדה במדים שקטנה ממנו פי שניים גם בגיל וגם בגודל, אבל תחת עיניה הנוקבות הוא הרגיש שצופה בו קהל שלם.
רגליה עדיין היו מוצלבות על המקלדת, והיא מביטה בו, מצפה ממנו לומר משהו.
“לעבודה.” אמר בפחות ביטחון משקיווה לו, ניצן בהחלט לא התרשמה.
יהורז מעולם לא פיקד בעבר.
ניצן צמצמה את עיניה לחריץ חשדני וסולד.
“מי אתה?” שאלה ניצן.
“אני יהורז.”
“אני יודעת את זה, אני רוצה לדעת משהו אחר.”
הוא חשב רגע.
“אני המפקד שלך.”
“וואו אתה מאוד איטי.”
יהורז התמלא בבושה. הוא סיים צבא כשהיא למדה חילוק ארוך, והוא לא יודע להעמיד אות במקומה כשהיא עושה ממנו צחוק.
“אני רוצה לדעת מי אתה שקיבלת את לפקד עלי ביום הראשון שלך פה.”
“אבי מכיר אותי.”
“לא יכול להיות שזה הכול.”
“אני פרופסור לפיסיקה חישובית.”
“לא כל פרופסור יכול לעבוד על פרויקט כזה.”
“אני פעיל באקדמיה, הייתי שותף ומנחה למאות מאמרים.”
“רקע תיאורטי זה לא מספיק.”
“רשמתי 14 פטנטים.”
“היו לך רק 14 רעיונות מקוריים?”
“אני מהמייסדים של שתי חברות סטארט-אפ מוצלחות!”
“אי פעם עשית משהומוצלח בלי אנשים אחרים?”
“מי את שאת כל כך ראויה יותר ממני?!”
יהרוז התאכזב מעצמו על שאיבד שליטה והרים את קולו על ילדה, אבל ניצן לא נראתה פגועה, אם כבר החיוך שלה רק התרחב.
“אני כישרון טבעי.” אמרה בקול חצוף.
“זה לא מה שרציתי לדעת.”
“זה מה שאתה צריך לדעת.”
“איך כישרון טבעי משתווה לכל ההישגים שציינתי?”
“אי אפשר להשוות, כישרון טבעי הוא טוב בהרבה.”
“אבל איך אני יכול לדעת שבאמת יש לך כישרון ואת לא רק חושבת כך?”
החיוך של ניצן קיבל גוון של ספק בשבריר שנייה של היסוס.
“אתה פשוט תצטרך לסמוך עלי.”
“איך אני יכול לסמוך עלייך רק ממה שאת אומרת?”
“איך אני יכולה לסמוך עליך רק ממה שאתה אמרת?”
“אני אמרתי דברים שאת יכולה לבדוק, דברים שאחרים מכירים בהם חוץ ממני. את אמרת שיש לך כישרון, אבל בלי הישגים שאחרים מכירים בהם זה לא שווה כלום.”
“למה אני צריכה שאחרים יכירו בהישגים שלי? יכול להיות לי כישרון גם אם אין לי הישגים.”
“את חייבת הישגים כדי שיכירו בך.”
“אני לא חייבת שיכירו בי.”
יהורז הרכיב בראשו אסטרטגיית שכנוע.
“מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?”
“אני רוצה לשנות את העלום.”
יהורז הופתע מהתשובה, ניצן היא ילדה מיוחדת בהחלט.
“איך את מתכוונת לשנות את העולם?”
“אני אפתור את הבעיות של העולם.”
“מי ישתמש בפתרונות שלך?”
“האשנים שיש להם את הבעיות.”
“איך הם ידעו שיש לך את הפתרונות בלי להכיר בך?”
“אני פשוט אהיה מפורסמת.”
“פרסום זו מילה נרדפת להכרה.”
ניצן כבר לא חייכה, מבטה הפך מהורהר, היא בהתה באוויר, אישוניה קפצו ממחשבה למחשבה במשך כמה שניות ואז היא המשיכה.
“מי שיישתמש בפתרונות שלי ייקבל כסף, כולם רוצים כסף.”
“מאיפה הכסף יגיע?”
“זה לא משנה, שזה יהיה הכסף שלי, אני אהיה עשירה גם ככה.”
“איך תהיי עשירה בלי הכרה? מי ישלם לך?”
“אז אני לא ארוויח כסף, אני פשוט אפתור את הבעיות של כולם בחינם.”
“אבל את צריכה משאבבים כדי לפתור את הבעיות לכולם, מאיפה המשאבים יגיעו?”
“אני אשיג את המשאבים עם עבודת כפיים קשה, אני לא צריכה אף אחד שיעשה לי טובה או יכיר בי.”
“אם את רוצה להגיע לפקד על פרויקטים כמו זה את חייבת שיכירו בך.”
החיוך חזר לפניה.
“סוף סוף הבנתי מי אתה! אתה מישהו שמכירים בו, וזה כל מה שצריך כדי לקבל כזה תפקיד, אתה אפילו לא חייב כישרון.”
“לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום בלי כישרון.”
“אתה עוד לא שכנעת אותי שיש לך כישרון, הרבה אנשים חסרי כישרון מגיעים למעמד של כוח.”
“זה מפני שכוח הוא חשוב, הוא מאפשר השפעה, עם השפעה על אחרים את יכולה להיעזר בהם.”
“אני לא צריכה אחרים שיעזרו לי, אני אסתדר לבד.”
“בסוף את רק אחת והעולם גדול, יהיה לך יותר קל להיעזר באחרים שיכירו בכישרון שלך.”
“לא אכפת לי לעבוד קשה, כל מה שאני צריכה זה כישרון והתמדה.”
“את באמת מאמינה שאת יכולה לשנות את העולם לבדך?”
“כן.”
“אני מעריך את הנחישות שלך, אבל אף אחד לא יכול לשנות את העולם לבדו.”
“בטח שכן, זו מהות הפרויקט הזה!”
הפרויקט. עד עכשיו לא היה לו שמץ של מושג מה זה הפרויקט.
ניצן הבחינה בבלבול של יהורז, “אני אראה לך” אמרה.
ניצן נעמדה כמעט בזינוק והחלה ללכת לכיוון יער המכשור בעומק במתחם, לוחצת על כפתורים ומושכת בידיות תוך כדי שתמרנה בין המכשירים ונעלמה ביניהם.
התחילו להידלק נורות מתחת לסימני אזהרה מדאיגים.
לאט לאט רעש של מאווררים הצטבר עד שנשמע כמו שאגה מזמזמת רחוקה שנבעה מיער המכשור.
יהורז הצליח לראות שבלב יער המכשור עמד מתקן גבוה יותר משאר המכשירים שרק חלקו העליון הציץ מלמעלה.
הוא חשש להתקרב, הוא הרגיש כאילו זו פצצה שהחלה את תהליך החימוש שלה.
ראשה של ניצן צך מאחורי אחד המכשירים.
“בוא כבר המפקד, אתה לא רוצה לראות את הפרויקט שאתה כל כך ראוילפקד עליו?”
יהורז החל לעקוב אחרי ניצן.
אחרי כמה מטרים של התפתלחות במבוך המכשירים הוא הגיע לרחבה ריבועית באמצע, מוקפת במכשור מכל הכיוונים.
במרכזה של הרחבה הייתה במה ועליה קובייה שחורה - או אולי תא עם חלונות כהים מאוד - בגודל של חדר קטן.
על תקרת החדר היה מעין מתקן חשמלי שנראה כמו מכסה שסגר על החדר מלמעלה, היה נראה שמלמטה יש מתקן דומה שהוטמע בתוך הבמה.
כל הכבלים מהתקרה, הבמה והמכשור שמסביב התנקזו לנקודה אחת, מעין פודיום ועליו מסך ומקלדת בערך כמטר מהחדר השחור.
ניצן עמדה על מדרגת הפודיום והקלידה נמרצות.
יהורז צעד מהופנט לעבר החדר.
בלי לשים לב הוא מעד לתוך בור רדוד. “תיזהר מהבור.” אמרה ניצן.
יהורז נפל על אדמה רכה, מעין שכבת יסודות שמעליה יצקו את הבטון של המתחם, הוא הרגיש כאילו פיצח שברי קליפות ביצים כשנחת, הוא הסתכל וראה שכבה כהה, שקופה ודקה של זכוכית, הוא חשב שזה נראה כמו גבישים מאתרי התרסקות של מטאורים.
הבור היה מוארך ובצורה מוזרה, מעין רמפה גבשושית שנכנסה לתוך האדמה באלכסון, בעומקה האדמה התחלפה באבן הקשה והטיפוסית של המערה, והבור - או שאולי חור זה תיאור יותר מדויק - המשיך דרכה אל תוך האפלה בקו ישר מוחלט.
יהורז לא הכיר תהליך טבעי או תעשייתי שיכול ליצור חור שכזה.
“איך נוצר החור הזה?” שאל.
“תאונה. זה מה שקורה כשנותנים לטיפשים לשחק את תפקיד אלוהים.”
יהורז נעמד בבור והתנער כששאל “אלוהים?”
הוא טיפס במעלה הרמפה של הבור, בקצה הרמפה היה החדר השחור. בקרבה הזאת הוא הצליח לראות בקושי דרך החלונות הכהים.
רצפת ותקרת התא זהרו במעין הילה כחולה, דהויה ומרצדת שנראתה כמו להבה כמעט שקופה.
מתוך התא עליו צלילי זמזום חשמליים גוברים ועולים, עם התחזקות הצלילים להבות הפלסמה הכחולות ריקדו יותר ויותר בגלים של כאוס.
“אל תיגע.” פלטה ניצן ונעצרה להביט בחדר.
יהורז נבהל כשבבת אחת החלונות הכהים התבהרו והיה ניתן לראות דרכם עד לצידו השני של התא, להבות הפלסמה בתקרה והרצפה השתטחו ובהקו בכחול עז ואחיד, הצילים החשמליים התחלפו בשקט עם רמז של רטט עמוק.
ניצן חזרה להקליד.
יהורז הביט לתוך התא בסקרנות. התא היה ריק, ועם זאת הוא הרגיש כאילו משהו מאוד מוזר בריק של התא, כאילו הריק עצמו ריצד כמו להבות הפלסמה.
“מה זה?” יהורז שאל.
“זה העולם שלי, אבל עוד לא ראית כלום.”
ניצן סיימה עוד רצף הקלדה עם הקשה רועשת של enter.
יהורז ראה משהו יוצא לאט מתוך רצפת הפלסמה.
עמוד מרובע עם ראש שטוח שנראה כמו תיבה גיאומטרית מושלמת מדי מכדי להיות אמיתית.
“זו הולוגרמה?” יהורז שאל.
“יש שסוברים שהיקום הוא הולוגרמה.” ענתה ניצן, מבטה זז הלוך ושוב בין המסך לתא.
בערך כשהעמוד הגיע לגובה אמצע התא הוא הפסיק להתקדם, אבל משהו התחיל להופיע על ראש העמוד.
תחילה זה נראה כמו טבעת לבנה שגדלה מהר והפכה לדיסק עגול שמוקף בציפוי אדום דק.
רק אז הבין יהורז שזו תחתיתו של תפוח.
כמו בסריקת MRI הוא ראה את החיתוכים השונים של התפוח, דרך הגרעינים והחללים הפנימיים שלו עד חלקו העליון, הגבועל והעלה המושלם בקצה.
התפוח התגשם לו על ראש העמוד.
יהורז לא הצליח לדבר, הוא לא הצליח להבין, הוא לא הצליח לחשוב.
מוחו של יהורז קרס אל מול הכוח הטהור של בריאה.
אחרי כמה שניות הופיעה מעל התפוח פלטת מתכת ריבועית בגודל מטר. מעל 4 פינות הפלטה התגשמו 4 עמודים ריבועיים שעלו לתוך הפלסמה בתקרה.
“וכעת לטריק הבא שלי.” אמרה ניצן כקוסם בופעה. עוד enter.
הפלטה החלה לרדת למטה אל עבר התפוח.
כשהפלטה נגעה בתפוח הוא נסדק והתפרק, מיץ נזל על העמוד תוך כדי שהתפוח רוסק לחתיכות ועיסה דביקה.
הפלטה הגיעה לעמוד והחלה להתעקם ולקבל את צורתו הריבועית.
“זה בזבוז של תפוח, אתה לא חושב?” עוד enter.
הפלטה החלה לעלות שוב, אבל תוך כדי היא חזרה לצורתה המקורית, אחרי שחזרה לצורת פלטה שטוחה ועלתה מעל גובה העמוד, יהורז אראה איך המיץ והחתיכות עולות ומתחברות חזרה לצורתו המקורית של התפוח.
הזמן כאילו חזר לאחור והתפוח היה שלם שוב, הפלטה חזרה למיקומה המקורי.
“בוא נשנה את גורלו של התפוח המסכן.”
עוד enter.
הפלטה שוב החלה לרדת, הפעם כשהפלטה נגעה בעלה שבקצה התפוח - הוא לא זז.
העלה לא התקפל או התפרק, הוא חתך דרך הפלטה כמו סכין שחותכת דרך ממחטה.
כשהפלטה הגיעה לשאר גוף התפוח היא החלה להתעקם ולעטוף את צורת התפוח.
החתך שעשה העלה התרחב עד שהיה גדול מספיק לאפשר לתפוח לעבור.
אחרי שהתפוח יצא במלואו מהחתך הפלטה הפסיקה לזוז.
עוד enter.
הפלסמה הכחולה נחלשה באופן פתאומי עד שדעכה לחלוטין תוך שניות בודדות.
ניצן עלתה על הבמה וחיכתה ליד התא עוד כמה רגעים, כשהרגישה שזה בטוח סובבה ידית שפתחה את התא.
היא הושיטה יד אל התפוח, לקחה אותו מעל הפלטה דמוית הר הגעש ונגסה בו ביס גדול המיוחד.
כשסיימה לבלוע אמרה “זה קל לשנות את העולם אם אתה היוצר.” ומסרה את התפוח הנגוס ליהורז.
הוא אחד ובהה בתפוח, חסר מילים. יהורז לא ידע איך להתחיל, היו לו כל כך הרבה שאלות.
באופן לא מתוחכם מדי, הוא פשוט מלמל שוב “מה זה?”
“זה הפרויקט שאתה מפקד עליו המפקד, זה פרויקט ‘היום השמיני’.”
