טעות אלוהית, פרק 7: אזור הנוחות
סיפור קומדיה בהמשכים על פילוסופיה, צבא, החיים ומה שביניהם.
אדם שיודע יותר, מבין שהוא יודע פחות. בשורה זו של המדע באה בצורת ספק.
כשהספק נולד באדם הוא מעורר פריצה של הנחות היסוד ומאפשר למחשבה לנסוק לגבהים חדשים.
עם זאת, כשהספק נהיה זקן ומריר הוא מתחיל לכרסם באמונות ולערער את הביטחון העצמי.
בקיצון, האדם שאינו יודע דבר יחשוב שהוא יודע הכול, והאדם שיודע הכול יחשוב שאינו יודע דבר.
בשעה זו יהורז נמצא במקום שלפני יום לא ידע על קיומו, לומד מילדה מדע שהוא לא מכיר והוא מוקף מכל עבר במתקנים ומכשירים שאין לו מושג מה הם ואיך מפעילים אותם, חוץ ממכשיר אחד.
הקומקום.
למלא במים ולהדליק. זהו. הוא אפילו נכבה לבד!
הקומקום הוא העוגן של האגו. לכן יהורז הכין קפה, כי קפה הוא פשוט, אין ספק בקפה.
אבל זה לא נכון, ליהורז יש ספקות בקפה כל הזמן.
יהורז כל כך אהב קפה שהוא התחרט כל פעם שהוא שתה אותו.
הוא אהב להכין קפה, את הטעם של הקפה, את השפעת הקפאין.
פעם כשהיה שותה קפה, גל של אנרגיה היה מתפרץ ממנו, חושיו מחודדים, מחשבותיו מואצות והוא היה מספיק כפליים עבודה בחצי מהזמן.
אך הקפה הוא חבר בוגדני, אחרי פעמים רבות שיהורז שתה קפה הגוף למד להסתמך על הקפה שיעיר אותו.
כל כוס הייתה פחות מעוררת מהקודמת והוא החל להרגיש עייף בהפסקות שבין הכוסות.
יהורז פשוט שתה עוד ועוד קפה כדי להימנע מהעייפות, ולאורך הזמן בעיית העייפות רק החמירה.
עכשיו יהורז שותה קפה כמה פעמים ביום רק כדי להיות מסוגל לעבוד, אין לו כבר גלי ערנות אלא גלי עייפות, הוא שותה כל כך הרבה קפה שהטעם כבר לא מרגיש מיוחד, והוא הכין כבר עשרות אלפי כוסות קפה.
טקס ההכנה הפך למטלה כל כך טבעית שהוא מסוגל לעשות אותה בעיניים עצומות.
נקישת מתג הקומקום שקפץ העירה את יהורז, הוא אפילו לא שם לב שנרדם.
הוא חזר עם כוסות הקפה בשתי ידיו לניצן, שהספיקה כבר למחוק את כל מה שהיה על הלוח לפני שהוא הלך ולמלא אותו מחדש בנוסחאות ודיאגרמות.
שטף של דיבור פרץ מניצן, כאילו השיחה שלהם מעולם לא נקטעה.
“אנחנו מניחים כבר שמסה היא קומפלקסית, ושבחומר הפאזה שלה היא 45 מעלות,ובאנטי חומר היא מינוס 45 מעלות, הפוכה בצירה בגרוויטציוני.”
יהורז נעמד מול ניצן שהצביעה על הלוח, הסתכל על הלוח - ולא הבין כלום.
“כן.” אמר והושיט את אחת הכוסות לניצן, היא לקחה אותה והניחה על השולחן ליד.
“תודה, עכשיו - כשחומר עושה אינטראקציה עם אנטי חומר המסול שלהם מוכפלות, אבל חוק שימור המסה אומר שסכומן נשאר זהה, אם פותרים עבור פאזה של 45 יוצאת לנו מגניטודה של שורש 2, כלומר המרכיב האינרצי שווה ל-1.”
יהורז לגם מכוס הקפה שלו. לו רק היו לו כמה דקות רק כדי שהקפה יתחיל להשפיע, אולי הוא באמת יבין.
“הבנתי.”
“עכשיו, בפתרון הכללי מתקבל כי מסה אינרצית חייבת להיות תמיד 1, וזו המגבלה שמכתיבה לנו אינטראקציות בקוונטים של מסה.”
יהורז הסתכל מסביב בנסיון לחשוב על דרך לשנות את הנושא, אפילו רק לדקה.
עיניו נחתו על הספסל ברחוב, שם היו אדיר ורון, החיילים שליוו אותו במעלית, אוכלים חטיפים ביחד ויושבים בטווח שמיעה. מושלם.
“הסיבה שספונטנית חלקיקים נוצרים בפאזה של בדיוק 45 מעלות היא הסימטריה…”
“רגע ניצן.”
היא השתתקה. יהורז לגם מהקפה והתענג על הפסק בזרם המילים.
אז החל לומר בשקט, “זה בסדר שאדיר ורון יכולים לשמוע אותנו?”
“מי?”
“השניים על ספסל.”
ניצן הסתכלה לרגע להעברם.
“הם? אין להם סיכוי להבין מילה ממה שאני אומרת.”
אז אנחנו שלושה אם כך, חשב יהורז ולגם מהקפה.
“זה לא משנה מה הם מבינים, מותר להם לשמוע? מה הנוהל?”
“בטח כבר שמעת את המוטו של עין בור, ‘בלי סודות אין בעיות’ או משהו כזה, זה אומר שלא צריך לחשוב על זה, וזה מקל על העבודה.”
יהורז נזכר בשיחה הטעונה שלו עם אבי בצהריים ועבר בו גל של חלחלה, הוא לגם מהקפה.
“איך יכול להיות שבמתקן צבאי כל כך סודי וקריטי יש אמון כזה עיוור במשרתים שלו?”
“זה מפני שתהליך המיון לפה הוא מהמוקפדים ביותר שקיימים, אבי אישית מאשר כל אחד שמגיע לפה.”
“זה לא רק עניין של מיון, גם אם האנשים מאוד איכותיים ואין להם קשרים לגורמים עוינים, מישהו עלול בטעות לדבר על משהו מסווג ברשת חברתית או אפילו סתם עם חברים שלו.”
לניצן התפרש חיוך ממזרי על הפנים.
“במיונים לפה יש מרכיב יותר חשוב מאיכות, מוטיבציה וסיווג ביטחוני גם ביחד.”
יהורז באמת הסתקרן, הוא לגם מהקפה והקשיב בציפייה.
“כולם פה אנטיפתים.”
יהורז שמע את המילים, חשב עליהן והודה בתבוסה.
“אני לא מבין.”
“מידע עובר מאדם לאדם בעזרת תקשורת, אינטראקציה חברתית, כדי למנוע מהמידע לעבור אפשר פשוט למנוע ממנו להגיע לאנשים מלכתחילה, זה דורש מידור ונהלים וחוקים, שמהם רצינו להימנע. דרך אחרת היא פשוט לדאוג שכל מי שהמידע מגיע אליו ירצה להימנע מתקשורת ואינטראקציה חברתית, שהם לא ישמרו סודות מפני שהם חייבים, אלא שהם באמת לא ירצו לספר. הם צריכים להיות אנטיפתים.”
יהורז גיחך. “זה מגוחך לחלוטין!”
“תחשוב על זה!” הפצירה ניצן, “אם שואלים אנטיפת על מה שהוא יודע הוא פשוט ימנע מהשיח, נסיונות להתחבב עליו כדי לגייס אותו להיות סוכן פשוט לא יצליחו, ואם ינסו לתת לו כסף בתמורה לסודות הוא רק יתעצבן שמחטטים לו בענייניו הפרטיים. תנסה להיזכר, יש פה מישהו שפגשת שהוא לא אנטיפת?”
יהורז הסתכל שוב על אדיר ורון שאכול חטיפים, הפעם הבחין שלכל אחד יש שקית משלו. פתאום שם לב שהם בכלל לא מדברים, הם פשוט יושבים שם אחד ליד השני ואוכלים. מהרגע שהגיע הוא לא ראה אותם בנפרד, אבל הוא לא ראה אותם מדברים אחד עם השני, או עם כל אדם אחר.
הוא נזכר באבי שמנצל אותו, בגברת שהבהיל בטעות, באיציק שמאיים על חייו.
“את לא מאוד אנטיפטית.”
ניצן צחקה, “אני?! אני אולי הכי אנטיפטית בכל ‘עין בור’! ישנות איתי בחדר כל החיילות ב’עין בור’ ואני לא יודעת את השם של אף אחת מהן, אני אפילו לא בטוחה כמה מהן יש. אני לא מכירה אף אחד מפרויקט אחר, ולא יודעת אם שמת לב - אבל אני החיילת היחידה בפרויקט שלנו, וזה לא כי זה כיף גדול לעבוד איתי. אפשר לספור בכל ‘עין בור’ את האנשים שאני יודעת את שמם על יד אחת, מפני שהם לא מעניינים אותי, ואני לא מעניינת אותם. אחד אחד, כולם אנטיפתים. לעזעזל - אני לא אופתע אם אבי בחר אישית את הנהג הממורמר של קו 1789!”
יהורז נזכר בנהג שדיבר לעצמו והאשים את יהורז שישב במקום שמיועד לנכים.
פתאום זה התחיל להיראות הגיוני, באמת כולם אנטיפתים, וזה באמת נשמע כאילו זה יכול להקטין את הסיכוי של דליפת מידע.
אני עייף מדי, חשב יהורז, לגם מהקפה ושאל “אבל מה לגבי תקשורת לצרכי עבודה? יכולות תקשורת הן קריטיות כדי להצליח בפרויקטים מורכבים.”
ניצן משכה בכתפיה.
“זה נכון, אבל ב-‘עין בור’ לא תמצא אנשים שעובדים כי הם רוצים ושותקים כי הם חייבים, כי פה אנשים עובדים כי חייבים ושותקים כי הם רוצים.”
יהורז לגם את שארית כוס הקפה.
“אני מבין.”
זה באמת נראה לו הגיוני, אולי זו העייפות, אולי זו השעה, אולי אלו כישורי השכנוע של ניצן, אבל הוא באמת הבין עכשיו.
הוא הבין.
הוא הסתכל שוב על הלוח והבין.
“ניצן.”
“מה?”
“אם איכשהו נוצרים חלקיקים בפאזה שונה מ-45 מעלות, הם לא יוכלו להיות באינטראקציה עם שאר החלקיקים בעולם.”
ניצן חייכה, הרימה את הקפה ולגמה ממנו.
“נכון מאוד.”
“זה מסביר את החומר האפל! זה לא חומר או אנטיחומר, אלא חומר שלא רוצה באינטראקציה! זה חומר אנטיפתי!”
ניצן לגמה מהקפה, “אל תשכח מאנטיחומר אנטיפתי.”
“זה כל כך הגיוני! אבל אם כך זה אומר שהפאזה יכולה להיות שונה מ-45, מתי הסימטריה נשברת?”
ניצן לגמה מהקפה. “כשאתה מפגיש מסות יחסותיות מנוגדות.”
הייתה ליהורז צמרמורת.
“ואם מפגישים חלקיקים אנטיפתיים עם מסות יחסותיות, מה קורה? חוק שימור המסה נפגע?”
ניצן לגמה מהקפה, “כמובן שלא, פשוט האינטראקציה ממשיכה לקרות באופן מחזורי והופכת לפונקציית גל שקורסת למצב יציב בעת מדידה.”
כמו פאזל, התחיכות התחברו בראשו של יהורז באלגנטיות מופתית.
“אם לוקחים חלקיקים אנטיפתיים ויוצרים לולאה לא יציבה, פונקציית הגל לא יכולה לקרוס לאף מב, מה קרוה כשמודדים אותה?”
ניצן לגמה את שארית הקפה שבכוס שלה והניחה אותה על השולחן.
“אז מגלים פרצה ביקום. ככה עובד ‘היום האפס’.”
יהורז הביט בלוח ונפעם. הספק יוצר חלל שמתמלא כאשר מגיעה הבנה, זה היופי האמיתי של המדע.
לפתע התאורה של הקירות במערה נחלשו, ונותרה רק תאורת הרחוב ואורות המתחם.
“12 בלילה.” אמרה ניצן.
“הספקנו לא מעט.” אמר יהורז.
“זה נכון.” אמרה ניצן ומחקה את לוח, אז רשמה בראשו את כותרת חדשה: ‘היום הראשון’.
יהורז הסתכל על הלוח וחשכו פניו.
“את צוחק עלי.”
“יש לנו עוד שבעה ימים עוד לפני שתוכל להבין את ‘היום השמיני’.”
יהורז התיישב וטמן את ראשון בידיו.
ניצן צחקה בקול, “אל תדאג, לאלוהים זה באמת לקח שבעה ימים, אבל בקצב הזה אנחנו נספיק בשלושה.”
“אלוהים נח ביום השביעי.”
“זו שאננות! לו היה מנצל את הזמן כדי לבדוק את היקום שברא אולי הוא היה מוצא את הטעות שלו ומתקן אותה. וחוץ מזה - אני לא אתן לך לנוח.”
יהורז התחיל לחשוב שניצן לא רק אנטיפתית אלא גם סדיסטית.
יהורז קם ואמר “אני אכין עוד קפה.”
