נהר החיים

בנהר החיים דגים שוחים נגד הזרם.

רוב הדגים שוחים כל חייהם רק כדי להישאר במקום, וכשהם מתעייפים ומזדקנים הם נסחפים עם הזרם אל הים הגדול, ונשכחים לעד.
במקרים נדירים ישנם דגים שמצליחים לשחות נגד הזרם ולעלות במעלה הנהר, החזקים שהגיעו רחוק ושרדו לספר אומרים שלנהר שני מקורות:
האחד הוא מעיין של טוב, מעליו המלאכים של גן העדן מרעיפים שלג וקור שהופכים את מימיו לקפואים.
השני הוא מעיין של רוע, מתחתיו השדים של הגיהנום משלחים בו אש וחום שהופכים את מימיו לרותחים.
לא ניתן לחיות במימיהם של המעיינות, אך שניהם זורמים למפגש אחד, משתלבים והופכים למי נהר החיים עצמו.

דגיג אחד קטן רצה לראות את המעיינות בעצמו, לכן שחה בכל כוחו נגד הזרם.
הנהר ארוך וככל שעולים בו הוא נהיה צר והזרם מתחזק. אחרי שנים רבות של שחייה נגד הזרם הדגיג החל להרגיש משהו מוזר, בזרמים מסוימים בהם שחה המים היו חמים יותר, ובאחרים קרים יותר.
חלק מהזרמים היו מספיק קיצוניים כדי להכאיב לו.
הדגיג למד להבדיל בין הזרמים החמים לקרים ונהג לשחות על קווי התפר שביניהם, שם המים נעימים כפי שהם במורד הנהר.

על אף שנעשה מיומן, ככל שהמשיך הדגיג לעלות במעלה הזרם הזרמים החמים והקרים נטו להתפתל ולנוע בפראות, נהיה קשה יותר ויותר להישאר על קווי התפר תוך כדי המלחמה נגד הזרם.
תחילה נאלץ לספוג את הכאב לכמה רגעים כשחלף על פניו של זרם קפוא או רותח, אבל עם הזמן הוא התרגל לכאב והחל לחצות בין הזרמים יותר ויותר.
הכאב הקהה את חושיו של הדגיג, עד שכבר לא יכל להבדיל יותר בין הזרמים הקפואים לרותחים, רק בין כאב לשלווה.

יום אחד הזרמים התפצלו, במעלה הזרם של כל אחד היה מעיין.
הדגיג סוף סוף הגיע למעיינות האגדיים ודווקא עכשיו - הוא לא ידע להבדיל ביניהם.
כל מה שידע הדגיג זה לשחות נגד הזרם, לכן בחר בזרם שהיה פחות חזק והמשיך לשחות.

הכאב התעצם, הזרם התחזק, כל כוחותיו שנותרו לדגיג כמעט אזלו כשפתאום הזרם נחלש, האפיק התרחב והוא נכנס לבריכת המעיין.
על אף שהזרם פסק, הכאב רק התגבר, הוא בקושי הצליח להבין היכן הוא נמצא. כדורים לבנים התנפצו על גופו של הדגיג ועוררו בו כאב שלא הכיר, אך הוא לא ידע אם הכדורים הם ברד קפוא שנופל מלמעלה או בועות אדים רותחים שעולות מהתחתית.
הוא שוטט באפיסת כוחות כשנתקל בדג נוסף.

“היכן אנחנו?” הדגיג שאל.
“במעיין כמובן.” ענה הדג הזר.
“איזה מעיין? של הטוב או של הרוע?” הדגיג שאל.
הדג משך בסנפיריו, “איני יודע, אבל יזכרו אותנו לנצח.”
כאילו לפי סימן הכאב שוב השתנה, הכדורים הלבנים החלו לצאת מתוך הדגיג, הלבן כל כך בוהק שלמרות שהוא עצם את עיניו כל שראה היה לבן מעוור.
הוא הרגיש את רוחו מתנתקת מהגוף בפרץ כדורים אדיר - ואז שלווה. לא עוד כאב.
גופו נסחף עם הזרמים דרך כל הנהר והגיע לים הגדול, הוא נעלם ונשכח - אבל גם אם הדגיג לא רצה בכך, רוחו נותרה במעיין לעד.