זמן להרפתקה

בלב המדבר יש דיונה אחת שגדולה יותר מכולן, נישאת מעל כל השאר ומתחרה בגובהם של ההרים.
לעלות לראש הדיונה לוקח יום שלם, כשההרפתקן הגיע בדיוק לקצה הגבוה ביותר של הדיונה הוא יכל לראות למרחק אדיר, הוא אפילו ראה את הים מציץ מעל קו האופק כשלפתע הוא הרגיש משהו מטפטף על ראשו.

הוא הסתכל למעלה וראה שאין עננים, תוך כדי הרגיש חול מצטבר ומכסה את מצחו. הוא זז צעד הצידה והתנער, רק אז הצליח לראות אותו, זרזיף של חול שנופל מן השמיים, בעובי של שערה והחול שבו דק כמו קמח.
החול נחת בדיוק בראש הדיונה ויצר על ראשה ערמה קטנה. אז הבחין ההרפתקן שהערמה הולכת וגדלה עד שהיא מתפזרת והחול נופל לצדדים והופך לחלק מהדיונה.
לבסוף ההרפתקן הבין - הערמה היא הדיונה.

“אז סודי נחשף שוב” אמרה בת קול.
ההרפתקן המבוהל נשכב אפיים ואמר “סוד הדיונה לא היה שמור, במוקדם או במאוחר היה מישהו מגלה כיצד נוצרת.”
“איני הדיונה.” אמרה בת הקול.
ההרפתקן הרים את ראשו, “אם כך, מה את?”
“אני הזמן.”
ההרפתקן צחק בקול, “וזה סוד הזמן? זרזיף זעיר של גרגרי חול?”
“כמובן,” ענתה הזמן, “בעזרתי זרזיף של חול יכול להפוך למדבר שלם.”
ההרפתקן התרומם והביט סביב בתדהמה.
“כל המדבר הזה הגיע מהזרזיף הקטן הזה?”
“לא רק המדבר, כל החול שבעולם.”

ליבו של ההרפתקן פעם בחוזקה, הוא התמלא בהתרגשות של פליאה ילדותית.
“מאיפה כל החול מגיע?”
“החול מגיע מהעולם השני, שם הם רואים אותי הפוך מהעולם שלכם.”
“העולם השני?! הפוך?! הזמן שם זז לאחור?”
“בעולם השני הם לא יודעים כשהזמן זז לאחור, בשבילם הזמן שלכם הוא שזז לאחור.”
“אז גם שם יש מדבר רק שהוא מתרוקן לאט לאט?”
“הוא מתרוקן לתוך המדבר שלכם כשאתם בתחתית, כשהם בתחתית המדבר שלכם הוא האחד שמתרוקן.”
“תחתית? תחתית של מה?”
“התחתית של השעון כמובן. שני העולמות הם כמו שעון חול אחד גדול, כשאני הופכת אותו כיוון זרם החול מתהפך ואני מתקדמת עם העולם שנמצא בתחתית השעון.”

ההרפתקן חשב כמה דקות, לבסוף שאל “כמה זמן יש עד שהמדבר בעולם השני יתרוקן?”
“זה יקרה עוד המון שנים, הרבה אחרי ימי חייך.”
“את ראית אותו פעם מתרוקן?”
הזמן עצרה לכמה רגעים, “אני מפחדת שהזרם ייפסק. מעולם לא נתתי לאף מדבר להתרוקן, אני תמיד הופכת את השעון רגע לפני שהגרגר האחרון נופל.”
“כמה פעמים כבר הפכת את העולמות?”
“המון פעמים, יותר משתוכל לספור, יותר מכמות גרגרי החול שבמדבר.”
“אז למה את ממשיכה? מה מעניין בלראות את אותו הדבר שוב ושוב?”
“החול הוא כמו קוביות, כל פעל שמטילים אותו הוא נופל בצורה אחרת ובמקום שונה, לכן כל פעם שהפכתי את השעון העולם נוצר אחרת, המדבר היה משתנה, השמיים מעורבבים, והיו יצורים מסוגים שלא תדמיין, זה היה מסקרן לראות מה יכול לקרות. אבל ראיתי יותר מדי עולמות, הטלתי את החול יותר מדי פעמים, ראיתי כל גרגר נופל בכל כך הרבה דרכים וכל כך הרבה מקומות שכבר קשה לי למצוא עולמות חדשים. אפילו את העולם שלכם כפי שהוא כבר ראיתי אינספור פעמים, אפילו את השיחה שלנו עכשיו כבר שוחחתי איתך בכל דרך שנתפסת על הדעת. יש לי תקווה שיום אחד גרגר אחד יפתיע ויפול בצורה שונה, אז אני אראה עולם חדש.”

“אז את בדיוק כמוני! גם אני מחפש לראות עולמות חדשים, זו המהות של הרפתקה! מתי בפעם האחרונה ראית עולם חדש?”
הזמן השתתקה. ההרפתקן שאל שוב ללא תשובה, זרזיף החול המשיך ליפול מאחוריו ברחש עדין ותמידי.
הוא הושיט את ידו, חפן חול מהזרזיף ונתן לכולו ליפול למעט גרגר אחד. הוא הסתכל לשמיים, “את הגרגר הזה אקח לי למשמרת, אני אמצא לו מקום ראוי יום אחד, מקום שגרגרי החול שלך עוד לא ראו מעולם וסוף סוף - תראי עוד עולם חדש.”
עם הגרגר בידו יצא ההרפתקן למצוא מקום מיוחד, בו יוכל לקחת את הזמן להרפתקה חדשה.