צופה מהצד

את הסיפור הזה ניסיתי לספר מהזווית של צופה מהצד, אדם שהסיפור אינו שלו, הדמויות לא משתפות אותו ברגשות העמוקים שעל ליבם, אבל הוא עדיין מסוגל מהגלים שעל פני השטח להיסחף בעקבות הזרמים שמתחת.
זה סיפור שמסרב להראות את עצמו, כדי להתחבר אליו תצטרכו קודם להיאחז בבליטות הקטנות שעל פני השטח, בסוף גם אתם רק צופים מהצד.

בשבועיים הראשונים שלי בכפר השתדלתי ללכת ברגל בכל סבב חלוקה שיכלתי, באמת את רובם יכלתי למעט משלוחים גדולים שלא היה פרקטי לסחוב מרחוב לרחוב.
לעשות סבב חלוקה ברגל לוקח משמעותית הרבה יותר זמן מאשר ברכב, לעיתים לא הייתי מספיק לחלק את כל המכתבים של אותו היום, אבל קהילת הכפר מאוד סבלנית וכולם תמיד קיבלו את התנצלותי בחיוכים מבינים.

להכיר את כולם והיכן הם גרים. זו משימתו הראשונה של דוור.
ההיכרות היא עניין של זמן ושיחות חולין כשמזדמן, אבל ההיכן נלמד משמעותית יותר טוב בהליכה רגלית על פני נסיעה ברכב.
ההיכן באמת לא היה פשוט, הכפר שונה מאוד מהעיר, אין חשיבות גדולה לחוקים שלקחתי כמובנים מאליהם - בתים תמיד סמוכים, ברחובות יש יותר מבית אחד, רחובות מסומנים בשילוט ו… יש רחובות.
כל אלו היו בגדר המלצה בלבד בכפר, הדבר היחיד שעזר לי להתמצא הייתה מפה לא מאוד עדכנית שהוסיפו לה בעפרון את השינויים הגדולים ביותר.
לא פעם מצאתי את עצמי עומד מבולבל ובידי פרוסה המפה הארורה שלא תאמה בדיוק את המציאות כשאיבדתי את דרכי.

כך היה גם באותו יום, על אותו שביל כורכר בשולי הפרדסים היכן שהחלו הגבעות והכפר הסתיים, נעמדתי בצל שורת האורנים תוך נסיון להבין היכן אני לפי נקודות הייחוס שיכלתי לראות.
“שלום!” שמעתי קול שברירי ומתוק, הסתובבתי לכיוונו, מולי עמדה אישה מבוגרת, ידיה משולבות מאחורי גבה שהשתופף מלחץ השנים, חיוך סתום וידידותי פרוס על פניה.
“שלום גברתי!” עניתי. עד היום אני מצטער שלא התחלתי לשוחח איתה, גם אם לא הייתי יודע עליה את שאני יודע היום - משימתו הראשונה של דוור היא להכיר את כולם. כנראה לא רציתי לזהות את ההזדמנות.
באותו הרגע ראשי היה טרוד בבעיית ההתמצאות, לא ייחסתי חשיבות גדולה לגברת שנדמתה לי כמקרה עצוב של בדידות זקנה שדוחפת אותה לחפש חיבה אצל זרים.

החזרתי לה חיוך קטן ומרחם לפני שטמנתי שוב את מבטי במפה.
“אני יכולה לעזור לך?” שאלה לאחר כמה רגעים.
“תודה לך גברתי! אבל אני אסתדר, שיהיה לך יום נעים!” ושוב ניסיתי להתמקד במפה, כבר עברתי את השביל הזה? או ש…
“מה אתה מחפש?”, קולה לא זייף רבע טון מניגונו המתוק.
בשלב הזה הנימוסים שלי הפצירו בי לענות בכנות, “אני מעביר משלוח למשפחת שליו, את יודעת אולי היכן הם גרים?”
הגברת שלפה אחת מידיה מאחורי גבה בנמרצות ונחיצות שהפתיעו אותי והצביעה.
“בדיוק מאחורי הגבעה הזו ששם נמצא ביתם, סמוך לפינת הפרדס יש שביל קטן שקל לפספס, הוא מקיף את הגבעה ומגיע ישר לדלתם הקדמית.”
מה שאמרה הגברת בקושי תאם את המפה בה ניסיתי להיעזר, החלטתי למי מהשתיים אני מאמין, קיפלתי את המפה והכנסתי לתיק.
“תודה רבה לך גברת, עזרת לי מאוד, בוקר טוב!” והתחלתי לצעוד במרץ.
“גם לך” החזירה בקולה התמידי.

סובבתי את ראשי לאחור לרגע אחד, ראיתי את הגברת מרימה מאדמת שולי השביל ענף אורן קטן עם פיצול אחד.
מבטה תפס את שלי, חיוכה הצליח עוד להתרחב ולבסוף התפרס גם על פניי.
הרמתי את ידי לשלום, היא פתחה את ידה לרגע אחד ואז סובבתי את ראשי לדרכי.
הרגשתי רחמים כלפי אותה גברת מבוגרת, על בדידותה ודלות חייה.
כך הרגשתי, הלוואי והייתי יודע מה היא הרגישה, מה שאני עוד לא ידעתי להרגיש, עד היום איני בטוח שאני באמת מבין את עולמה של גברת בלוך.

הימים חלפו והפכו לשבועות, כל יום למדתי להכיר את קהילת הכפר ותרבותה וכמובן - רכילויותיה.
סיפרו לי ששמה של הגברת שפגשתי היה גברת בלוך. סיפרו לי שהמפגש שלי היה מאוד טיפוסי ורבים כמוהו קרו כל הזמן. גברת בלוך הייתה יוצאת מביתה בבוקר, מטיילת ברחבי הכפר, מברכת לשלום את העוברים והשבים ונאחזת נואשות בכל קשר או חיבה שהראו כלפיה. היא נהגה לאסוף חפצים מהרצפה בדיוק כפי שהיה עם הענף הקטן, שמעתי שהיא הרימה גם אבנים קטנות וכל מיני לכלוכים ותמיד שמה אותם בכיסה, לא משנה מהיכן הם נאספו.
בצהריים היא הייתה חוזרת לביתה אחרי קניות או סידורים שעשתה לאחר טיוליה הגלמודים, באחר-הצהריים שוב הייתה יוצאת לטייל וחוזרת לביתה הריק עם רדת החשכה.

תחושת הרחמים הפרטיים שלי כלפי גברת בלוך הפכה קהילתית והתערבבה בתפיסת ההתמודדות של הקהילה - חיוכים. סבלנות ושיחות חולין. נימוסים ושמירת מרחק.

יום אחד - להפתעתי הרבה - הגיע מכתב לגברת בלוך.
למיטב ידיעתי גברת בלוך הייתה בודדה ככל שניתן להיות, לא נותרו לה קרובי משפחה, לא ביקרו אותה אף חברים, היא הייתה - לבד.
עד אז גם לא הגיעו אליה אף מכתבים ופתאום מכתב שמיועד לגברת בלוך מצא את דרכו לידיי.
“רינה שטראוס” היה שם השולחת. את השם “רינה” לא הכרתי, אבל הזוג שטראוס היו זוג מכובד בקהילה, על אף שגם כלפיהם הקהילה הפנתה הרבה חיוכים.
תמיד הנחתי שזה כי הם לא הצליחו להביא ילדים ולהקים משפחה, אבל פתאום לראות מכתב מאותה “רינה” החליף את תמונת ההחמצה והאכזבה שהייתה בראשי בתמונת כמיהה וגעגוע.
רינה לא שלחה מכתבים לזוג שטראוס, אבל הנה היא שולחת מכתב למישהו אחר, ועוד לגברת בלוך מכולם.

ניערתי את עצמי מהתהייה החטטנית, זה לא היה ענייני ולא התכוונתי להתערב בחייהם הפרטיים של חבריי לקהילה, זה לא מקצועי.
השחלתי בקלות את המכתב הבודד לתיבת הדואר הריקה של גברת בלוך והמשכתי בדרכי לסיים את סבב החלוקה.

ביום שלמחרת נשלח מכתב מגברת בלוך לרינה, וכמה שבועות לאחר מכן האירוע חזר על עצמו, מכתב מרינה לגברת בלוך וביום למחרת מכתב מגברת בלוך לרינה.
מכתביה של גברת בלוך תמיד היו מעוטרים בבולים פרחוניים ובמעטפות עשויות נייר עבה כמו שהיו עושים פעם.
המכתבים של רינה מנגד היו כה ריקים ופשוטים בעטיפתם, במבט מרחוק לא היה ניתן להבחין בין מכתב של רינה למכתב ממס הכנסה.

בוקר אחד בו השחלתי עוד אחד מהמכתבים הלבנים עד כאב של רינה לתיבת הדואר של גברת בלוך - שמעתי זעקת מצוקה.
לאחר כמה שניות של בלבול התעשתתי והתחלתי לרוץ מסביב לביתה של גברת בלוך דרך שיחי הפרא היבשים למקור הצעקה, מאחורי הבית.
נעצרתי בהפתעה, צעד בודד מנפילה אנכית של 20 מטרים. עמדתי על קצהו של מצוק בזלתי, הוא השתלב כה טוב עם הסביבה והנוף שלא שמתי לב שהוא שם עד שרגלי עמדה לחצות אותו.
כמה מטרים לצדי היה עץ שנאחז נואשות במצוק, גזעו וענפיו נוטים לכיוון הנפילה, כאילו גם הוא נעצר בחריקה על הרגע האחרון. בסמוך לעץ עמד אדם בגיל העמידה, הוא לבש בגדים נוחים שלא תאמו את פראיות הסביבה, ידו האחת נאחזת בעץ כדי לשמור על יציבות.

“מר שטראוס!” קראתי.
מר שטראוס הפנה מבט מבולבל לכיווני, הוא צמצם את עפעפיו לחריץ ולבסוף על פניו התפשטה הבעת ההכרה של זיהוי.
“הו אישי הצעיר! שלום לך! מה מביא אותך לכאן?”
“אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה מר שטראוס! שמעתי אותך צועק כשמסרתי מכתב לגברת בלוך, קרה משהו?”
פרצופו התקמט בפליאה למשמע המכתב שגברת בלוך קיבלה, אך במהרה התחלפה ההבעה באחת מתנצלת.
“הו! שום דבר כה נורא כפי שבוודאי חשבת למשמע צעקתי. אלו המשקפיים הארורים שלי שנפלו לי ואיני מוצא אותם! תוכל בטובך בבקשה להעיף מבט במורד המצוק אם חס ושלום הם נפלו עד לשם?”
“בוודאי מר שטראוס” נאחזתי בזהירות בעץ ונעזרתי בו כדי להביט כמו שצריך במורד הצוק.
הרגשתי את בטני מתאבנת כשהבטתי למטה, הנפילה כה ממשית פתאום, התחתית כה רחוקה ממני אך עלולה להגיע בזמן מאוד קצר.
כשהנפתי את עצמי חזרה ליציבות, נצנוץ קטן בלט לי בזווית העין, כשהתמקדתי בו ראיתי שזהו בהחלט זוג המשקפיים הקטנים של מר שטראוס, סנטימטרים מנפילה על קצה אבן בולטת מהמצוק. הושטתי את ידי להרים אותם.

“זהו יום המזל שלך מר שטראוס!” הנחתי בידו הפנויה את המשקפיים.
“הו! תודה לך בחור צעיר! יש לך עיניים טובות, תהנה מהן כל עוד אתה יכול.”
מר שטראוס הניח את המשקפיים על גשר אפו ומצמץ פעמיים לפני שהצליח להסתכל בעיניי.
אותו שמץ מבט עצוב שלמדתי להכיר.
“אשאיל לך את עיניי מתי שרק תרצה מר שטראוס” אמרתי ולחצתי את ידו.
הבטתי שוב על הנוף, הגבעות המתגלגלות שמעבר לגבול הכפר.
נשמתי עמוק. “מאוד יפה כאן.”
“הו בהחלט! המצוק הוא המקום האהוב עליי בכפר, מתחת לעץ הזה הצעתי נישואים לאשתי.”
“מה אתה אומר?!” אמרתי וחייכתי חיוך רחב.
“הו כן! הו כן.” אמר בהנהון נוסטלגי. “את רוב הילדות שלי ביליתי על המצוקים שכאן, זה היה מקום המפגש הקבוע שלי ושל חבריי.”
“וגברת בלוך נתנה לכם ככה לשוטט בחצר האחורית שלה?”
“הו בוודאי. היא בעצמה הייתה אז אישה צעירה וחזקה, היא הייתה שמאית הכפר, הכירה את כולם והייתה סבלנית לכולם, גם לילדים. כן.” מבטו של מר שטראוס הפך מהורהר. “עוד אז היא התבודדה הרבה, היא טיפלה באמה החולה ו… טוב אתה יכול לנחש את שאר פרטי הסיפור.”
הנהנתי באיטיות.

לבסוף החלטתי שעבודתי הסתיימה שם. “טוב, מר שטראוס, בפעם הבאה שניפגש אני מקווה למסור לך מכתב ולא משקף. יום טוב אדוני!”
“הו גם לך אישי הצעיר! יום טוב גם לך.”

הייתי הראשון לשים לב שגברת בלוך איננה.

לא רבים מבינים שחוץ מלהכיר אנשים ואיפה הם, משימתו השנייה של דוור היא ללמוד ולאמץ הרגלים ודפוסים.
דוור טוב מכיר את השגרה בדיוק כפי שהוא מכיר את המפה.
כל דפוס נשבר, אך לרוב כל שבירה היא גם דפוס אם מסתכלים מרחוק יותר על התמונה.
הדייג רואה את הנחל זורם בכיוון אחד, השחיין רואה אותו מתפתל לימין ולשמאל, הבנאי רואה אותו סולל את דרכו בירידה מגובה ההרים, ואלוהים רואה איך השלג שירד בחורף מוצא שוב את דרכו חזרה לים.
דוור טוב ישים לב לשינוי קל שבקלים, ילמד אותו, יבין אותו ואת הדפוס שמאחוריו, ובפעם הבאה כבר לא יופתע.
אך לא תמיד שבירה היא חלק מדפוס, כמו בבוקר בו לא קיבלתי מכתב מגברת בלוך.

אני ציפיתי לקבל מכתב מגברת בלוך, פרחוני כתמיד, כי ביום שלפני כן הגיע מכתב מרינה ועד אותו היום בכל משך שהותי בכפר - גברת בלוך תמיד שלחה ביום שאחרי מכתב פרחוני כתשובה. חוץ מאותו היום.
בהתחלה נבהלתי, אז הרגעתי את עצמי - דברים כאלו קורים.
אבל ככל שהתקדם היום הלכה וגברה בי תחושת האי-נוחות, משהו היה לא בסדר.

בערב שלאחר שעות העבודה שלי החלטתי ללכת לביתה של גברת בלוך ולוודא אישית שהכול בסדר.
לא הייתה תשובה לדפיקתי בדלת. אבל כבר היה חשוך! גברת בלוך תמיד חוזרת כשמחשיך, ובשעות האלו היא עוד לא ישנה אבל אין אורות דולקים וזה לא…
נסעתי לבית ראש המוצעה, הסברתי לו את המצב ותוך דקות ספורות הוא לקח איתו שלושה אנשים חסונים והם הלכו לברר את העניין בעצמם.

לא הייתי שם כשפרצו את ביתה, לא נכנסתי לחדר השינה ולא גיליתי שגם במותה מתוח על פניה אותו החיוך הפשוט והישן. לא הייתי בלוויה ולא שמעתי מי הגיע, אבל זהו דפוס פשוט שכבר יכלתי לנחש, במיוחד אחרי שלא שמעתי על שבעה.

כפי שכל דפוס מועד להישבר - כך גם שבר מועד להתאחות לשגרה.
במהרה המציאות החדשה הפכה לישנה בעיני קהילת הכפר וגם בעיניי.
הימים המשיכו, וכך הסבבים והשבועות והחיוכים.
וכרגיל - משהו השתנה.

בוקר אחד כשהגעתי לפתוח את סניף הדואר הקטן, חיכתה ליד הדלת אישה צעירה, היא הייתה לבושה בבגדים חמים בהתאם לצינת הלילה שעוד עמדה באוויר בדקות החסד האחרונות שאחרי השחר אך לפני הזריחה.

“בוקר טוב!” אמרתי.
האישה הביטה בי עם המון כוונה, כשענתה “בוקר טוב.” חלוש, היה נדמה כאילו התשובה בלבלה אותה, כאילו היא אמרה משהו אבל לא ניסחה אותו נכון, והיא לא מרוצה כי היא לא הצליחה להעביר את כוונתה האמיתית, כמו ילד מתוסכל שהוריו לא מבינים מה הוא רוצה.

חייכתי אליה כתשובה והמשכתי בטקס הבוקר שלי, סובבתי את המפתח, נכנסתי מיד למלא מים בקומקום ולהרתיח, רק אז עברתי דרך כל מתגי האור שהעירו את החדר משנתו חזרה לתחייה.
סידרתי את כיסאות ההמתנה, פתחתי את הדלפק ובדיוק כשסיימתי נשמע בדיוק הקליק שסימן שהמים סיימו לרתוח. יצאתי מהדלפק לכיוון פינת הקפה.
“קפה?” שאלתי.
האישה הצעירה עוד התאוששה מסנוור הדלקת האור הפתאומית, “מה?”
הרמתי כוס חמה חד פעמית והחוויתי לכיוונה.
“לא תודה.” היא ענתה באותו קול חלוש שמתכוון משהו אחר.
“הפסד שלך.” התחלתי לשים את האבקה החומה והסוכר בכוסות. “איך אני יכול לעזור לך גברתי?” שאלתי עם חיוך מקצועי ורגעי, אז הפניתי את ראשי חזרה לשולחן פינת הקפה שמולי והמשכתי במלאכה.

עברו כמה שניות ללא תשובה.
“אתה הדוור החדש?”
“כן! אני פה כבר קצת יותר משנה, לקח לי זמן אבל במהרה הקהילה אימצה אותי ולמדתי להכיר אותה, עכשיו אני מרגיש ממש כמו בן בית.” הפניתי עוד חיוך, היא ענתה בחצי חיוך משלה וחזרתי לכוסות.
“את מנגד נמצאת הרחק כבר זמן מה.” השתיקה אמרה מספיק על הפתעתה של האישה.
הפניתי את ראשי עם עוד חיוך ומצאתי את הפנים המופתעות להן ציפיתי. “שום דבר על-חושי, את קראת לי ‘הדוור החדש’, סימן שהכרת את הישן, ולפחות בשנה האחרונה שלי כאן לא פגשתי אותך, אז הנחתי שהיית במקום אחר.”
הפניתי את ראשי חזרה לקפה, אחזתי בקומקום והתחלתי למזוג את המים הרותחים.
“אה. זה נכון.” שמעתי מאחוריי. האי-נוחות כבר הייתה בלתי נסבלת בשלב הזה. במקום לנסות להוסיף עוד הערה סתמית - חיכיתי.

אחרי כמעט חצי דקה שמעתי מאחורי שאלה. “הכרת את גברת בלוך?”
סיימתי עם הכנת הקפה וכעת רק חיכיתי שיתקרר מעט, לכן הסתובבתי, “בוודאי! גברת בלוך הייתה אישה מאוד נחמדה ואדיבה, אין אחד בכפר שלא הכיר אותה.”
היא הנהנה חטופות, “והיא עזרה לך בתקופה קשה?”
בשלב הזה התבלבלתי. “למה את מתכוונת?”
היה נראה שהיא רצתה לומר דבר נוסף, אבל בסוף שלפה פתק מרובע ומעט מקומט מכיסה והקריאה:
“היום עזרתי לדוור החדש שאיבד את דרכו.” וסובבה לכיווני את הטקסט שנכתב בכתב ידה העדין של גברת בלוך, שהיה קל לזיהוי גם ממרחק כמה מטרים. “זה אתה?” שאלה האישה.
נדתי בראשי לשלילה, “נשמע שזה מתייחס אליי אבל אני לא יודע למה גברת בלוך התכוונה.”
בשלב הזה הצעירה נראתה כמעט מעוצבנת, היא הושיטה את ידה לכיס ואחרי שנייה או שתיים של חיפוש שלפה ממנו חפץ קטן.
“אולי זה אומר לך משהו?”
זה היה מקל קטן, ענף אורן יבש עם פיצול אחד.

אז זה הכה בי.
“כן!” קראתי בקול פתאומי שהפתיע גם אותי.
“זה… ממש כשרק עברתי לכפר ועוד לא הכרתי את כל הדרכים לכל הבתים היא עזרה לי למצוא שביל קטן שפספסתי באחד מהסבבים הראשונים שלי. כמעט שכחתי מזה לגמרי! זה באמת הענף שהיא הרימה באותו היום.”
להפתעתי ההבעה שעלתה על פני האישה הייתה כמעט של אכזבה, “אה… טוב, אז אני מניחה שהיא הייתה רוצה שתקבל אותם.” והושיטה לי ביד אחת את הפתק ובשנייה את הענף היבש.

היא שמרה את הענף. היא כתבה את זה על פתק. בבת אחת גברת בלוך קיבלה רובד שונה לגמרי בראשי.
בידיי אחזתי בחפצים הפשוטים שהפכו לאוצר בעיניי ובחנתי אותם. כשהפכתי את הפתק הייתה הערה נוספת:
“הדוור החדש נראה מאוד נחמד, הוא תוספת נהדרת לקהילה, הוא יישתלב במהרה”. חיוך אמיתי התפרס על פניי.
“נדיר שמישהו מוסר לי משלוח שמיועד אליי.” אמרתי. “תודה לך.”
היא חייכה חצי חיוך והסתובבה ללכת.

אז היא נעצרה.
היא הסתובבה ושאלה “אתה יודע איפה גר סתיו שליו? הרבה השתנה בכפר ואני לא מכירה את כל המשפחות החדשות.” היא שלפה עוד שני פתקים מכיסה.
הסתכלתי על הפתקים הנוספים, “כמה כאלו עוד יש?”
היא בלעה רוק, “מאות, אולי אלפים.”
עמדנו שם בשתיקה לכמה רגעים, אז לקחתי את כוסות הקפה שהכנתי בידיי, הושטתי לה אחת מהן כששאלתי:
“אני יכול לעזור לך?”

קבענו להיפגש בערב של אותו היום בביתה של גברת בלוך.
האישה הצעירה סובבה את המפתח ופתחה את הדלת הכבדה שזזה ללא צליל.
חושך הבית השלים את חשכת הערב לעוד כמה רגעים עד שהיא הגיעה למתג והדליקה את האור.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שלא היו אף תמונות. לא על הקירות ולא מסגרות על הרהיטים.
הרהיטים היו רהיטי עץ מלא, רובם פשוטים ויפים, חלקם נראו כעתיקות יקרות ערך. בין הרהיטים שובצו עציצים של מגוון צמחים שנראו עייפים משבועות של הזנחה.

אבל יותר מכל בלטו המדפים.
הם לא נראו כמו אף מדף שראיתי לפני כן או מאז.
ראשית הם התפרסו לאורכם המלא של הקירות, על כל קיר לפחות שלושה מדפים אחד מעל השני, על אחד הקירות היו שישה מדפים שריצפו אותו מהרצפה עד מעל גובה הראש.
הם יוצרו במיוחד, אין לי ספק בכך, הם התאימו בדיוק לאורכי הקירות, אך שם לא נגמרו ההתאמות האישיות.
כל מדף בלט מהקיר בזווית 45 מעלות מטה, כך שספר שהיה מונח על המדף היה מיד מחליק חזרה לידי המניח. לכל מדף היו שני מעצורים נמוכים לכל אורכו, אחד באמצע המדף ושני בקצהו.
המעצורים היו בגובה שני סנטימטרים, ביחד הם יצרו שתי שורות בגבהים שונים בהן ניתן היה להניח חפצים מבלי שיחליקו, אבל יהיו מוצגים לראווה בזווית מושלמת לצופה.
דפוס החפצים שהונחו על המעצורים היה אחיד וברור: בשורה התחתונה של כל מדף היו פתקים, מעל כל פתק בשורה העליונה היו חפצים קטנים כמו ענפים, עלים, פרחים יבשים, פקקים, אבנים יפות, שברי זכוכית, דברים שבעודם על הרצפה היו זבל או לכלוך, אך כשהוצגו כך נדמו כמו מוצגים במוזאון.

תחושת הקדושה שחשתי כלפי הפתק והענף הקטן שלי התגמדה בחדר הזה.
חלק מהמדפים הכילו פתקים שהצהיבו מהזמן, הדיו שנכתב עליהם דהה כל כך שהמילים היו קשות לקריאה.
היא פנתה לאחד המדפים בו הפתקים נראו חדשים, היו שם כמה משבצות ריקות, היא מילאה אותן בשישה צמדים של פתקים וחפצים שהיו בכיסייה.
“אז חשבתי שכל אחד מאיתנו יוכל לקחת כל יום כמה פתקים, ככה נוכל למקבל את…”
“לא.” קטעתי אותה. ראיתי את הקימוטים שהיא השאירה על ששת הפתקים שחזרו למקומם. “אנחנו הולכים לעשות את זה מסודר.”

כל מדף קיבל שם. היו עשרים ושבעה מדפים. לראשון קראנו “שמעון”, על שם הנמען של הפתק הראשון בו.
כל צמד של פתק וחפץ קיבל מספר. במדף הריק ביותר היו ארבעה צמדים, במדף הגדול והצפוף ביותר היו חמישים ושלושה.
ברגע שהיה לנו מיפוי לכל הצמדים השונים יכלנו להתחיל לעבוד שיטתית, שמנו מולנו שלושה ארגזים וערימת מעטפות שהבאתי מהסניף.
התחלנו לעבור על המדפים, לקחנו מדפים שונים, כל פעם לקחנו צמד, רשמנו על החלק הפנימי של המעטפה את שם המדף ומספר הצמד ואז ניסינו להבין על מי הפתק מדבר.

היו מקרים קלים שהיה כתוב שם או תיאור מובהק, כמו “היום שירה אהרון נתנה לי לעקוף אותה בתור”, או “נתתי לאסי הירקן עצות בנוגע לגידול פטוניות” למשל. היו מקרים יותר מאתגרים שאני התקשיתי איתם, היא הצליחה יותר ממני במקרים כמו “אירחתי את אספי בחג” כשהיא ידעה לומר שזה אסף חיימוביץ’ שהיה שכבה מתחתיה, ההורים שלו היו בבית החולים כשאחותו נולדה באחד מערבי חנוכה.
היו גם מקרים כל כך קשים שאפילו לא היה לנו שמץ של כיוון, כמו “היום חייך אליי ילד טוב וחדש בכפר”, בחלק מהמקרים היה נדמה כאילו גברת בלוך דאגה שהיא תהיה היחידה שמסוגלת לקשר בין התיאור שבפתק לאדם.
את המקרים שהצלחנו לפתור חתמנו במעטפותיהם, רשמנו את שם הנמען ושמנו בארגז שרשמנו עליו “למסירה”, את אלו שלא הצלחנו ובכל זאת הרגשנו שעוד יש סיכוי לפענח - השארנו במעטפות פתוחות בארגז עליו רשמנו “לבחינה”, ואת המקרים האבודים חתמנו ושמנו בארגז השלישי - “לאחסון”.

“היום עזרתי לנערה מיוחדת שאיבדה את דרכה”
הקראתי בקול את “מיכל 15”, הפתק לא הצהיב כמו הפתקים בני עשרות השנים, אבל כן איבד מהבוהק הלבן והריח של נייר חדש, כפי שקורה אחרי כמה שנות תצוגה. מצומד אליו היה שביב אבן בזלת.
“נשמע כמו עוד מקרה לאחסון, אומר לך משהו?” שאלתי.
על פניה עליה חיוך מרובה גוונים. “כן, זה שלי.” היא לקחה את הצמד, בחנה את שביב הבזלת על צדדיו, קראה את הפתק בעצמה, אז כשהפכה את הפתק וקראה את צידו השני שלא ראיתי - חיוכה התרחב והתבהר.
כמה שניות אחר כך היא הרימה את עיניה וראתה שאני מסתכל, מיד הסטתי את מבטי ולקחתי צמד נוסף. היא טמנה את הצמד שלה בכיסה והמשכנו בעבודה.

לאחר סוף שבוע שלם של עבודה סיימנו.
אחרי מעבר שלישי על ארגז “לבחינה” התרצינו, את הצמדים הנותרים חתמנו והעברו “לאחסון”.
נותרו לנו שני ארגזים, אחד עם 301 מעטפות “למסירה” שזיהינו, ושני עם 536 מעטפות “לאחסון” שלא הצלחנו לזהות.
בבוקר של יום ראשון התחלנו את סבב החלוקה הגדול ביותר שעשיתי עד היום.
אני נהגתי, היא ישבה לידי וירדה למסור את המעטפות בבתים, היא התעקשה לדפוק בדלתות ולמסור פנים אל פנים כשהיה מישהו בבית. זה לקח הרבה זמן, אבל היא התייעלה בהסברים והמסירה ככל שהיום התקדם.
בזמן שהיא מסרה את המעטפות אני כבר הכנתי עבורה את הבאות בתור.
כך עברנו מבית לבית, מרחוב לרחוב, ולמרות גודל המשימה התקדמנו בקצב מעולה והצלחנו למסור את כל המעטפות באותו היום.

כשהשמש החלה להתקרב לקו האופק ואנחנו התקרבנו לתחתית הארגז, הגענו לביתם של הזוג שטראוס.
שלוש מעטפות היו מוכנות בידי, בלי לומר דבר היא לקחה אותן מידיי ויצאה למפתן הבית שנראה ככל בית אחר ברחוב, חלונותיו מוארים לקראת חשכת הערב.
היא נעמדה מול הדלת, רק לשנייה, אז החליקה את שלושת המעטפות לתיבת הדואר ופסעה חזרה לרכב בלי להסתכל לאחור.
כשהיא פתחה את הדלת והתיישבה אני עוד גיששתי בתוך הארגז אחר המעטפות הבאות, כשמצאתי אותן הנחתי אותן בינינו ונסעתי ליעד הבא.

במבט חטוף לכיוונה ראיתי את אחורי ראשה בעוד היא מביטה מהחלון, הבתים חולפים והיא מסתכלת הרחק מעבר להם.
לאחר עוד רגע של היסוס ויתרתי, השבתי את מבטי לכביש והמשכנו לנסוע, תוך פחות מחצי שעה סיימנו את הסבב.

עם הסוף מאחורינו נסענו בשקט, בלי לדבר.
עשינו עצירה קצרה בביתה של גברת בלוך, היא שלפה את שביב הבזלת מכיסה, “זה ייקח רק דקה.”
היא יצאה מהרכב והלכה מסביב לבית אל צידו האחורי.
לאחר דקה היא חזרה, ידיה ריקות.

לבקשתה הבאתי אותה לתחנת האוטובוס, בשלב הזה שלהי הדמדומים נאחזו נואשות ברגעיהם האחרונים, התחנה נחשפה בבוהק לא שייך אל מול פנסי הרכב.
“תודה.” היא אמרה. בלי לחייך.
היא עברה במושב האחורי לאסוף את ארגז “לאחסון” בשתי ידיה חיכיתי לראות שהיא מסתדרת איתו, היא סחבה אותו בקלות.
כשהתחלתי לנסוע היא פתחה את ידה לשלום אחרון, ידי ענתה בהתאם ונסעתי משם.

למען האמת הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה חודש לאחר מכן מחוץ לביתה של גברת בלוך, היו שם מובילים שעזרו לה לפנות את רהיטי העץ הכבדים. שוב החלפנו רק הנפת יד.
שבוע אחר כך כבר היה שלט “למכירה” בכניסה, כמה חודשים לאחר מכן עברו לשם משפחה חדשה, הם שיפצו ובנו מחדש, הוסיפו קומה שנייה ובנו גדר מסביב.
הם בהחלט משפחה נחמדה וחייכנית, הם השתלבו בקהילה בקלות.

אבל באותו יום אחרי מות הדמדומים, אחרי שחוויתי את סוף הסיפור וציפיתי לסוף עולם, המשכתי לנסוע וחזרתי הביתה.

פתחתי את הדלת, כל החושך שתק והרגשתי…
הדלקתי את האור, חיפשתי משהו לשתות והרגשתי…
יצאתי בסערה חזרה לרכב, קרעתי מארגז “למסירה” הריק פיסת קרטון קטנה. חזרתי פנימה, שלפתי פתק ממגירה, הנחתי אותו ואת פיסת הקרטון מולי והרגשתי…

“היום עזרתי לאישה מיוחדת ללמד קהילה שלמה שיעור בטוב לב ומשמעות;
גם אותי היא לימדה, היכן שהיא לא תהיה - הסובבים אותה ברי מזל.”